Jacob Amir (Spigler) - יעקב עמיר

ה ק ד מ ה

 

אחרי מות אחי ז"ל, נותרתי יחיד במשפחה. לא היה את מי לשאול שאלות. הרגשתי צורך להעלות על הכתב את המידע שברשותי.

פסיפס הסיפורים הוא פרי של לילות חסרי שינה, שבהם הזיכרונות זרמו ברצף. אין כל קשר בין סיפור אחד למשנהו. כל סיפור הוא פרץ פתאומי, כמעט בלתי נשלט, שיצא מתוכי.

את מי זה מעניין ולמי מכוונים הסיפורים? אני לא יודע. אולי זה מעין ריפוי בעיסוק עבורי.  

אולי גם אחד הנכדים או הנינים, יתחשק לו לדעת מי היינו ומה עשינו על האדמה הזאת, ואם הוא ירש ממני את גן השובבות והסקרנות, הוא ודאי ימצא בין השורות כמה צימוקים מעניינים.

                                                                                                        יקי

הג'ינג'י

 

הסיפור מתחיל לפני הרבה שנים, בשדות שרונה של שנת 1948.

הערבים ברחו והשאירו שדות נטושים שנקצרו על ידי היהודים. מאחר שהכשרת הפלמ"ח הוותיקה עזבה את "הגבעה" ונלחמה בהרי ירושלים, נשארנו אנחנו, חברי ההכשרה הצעירה, זמינים לעבודות קשות. מדי ערב העמסנו על משאית של הקיבוץ שקים של דורה (מזון לציפורים) שנקצרה במשך היום. השדה היה ממוקם בדיוק מול תחנת הרכבת ארלוזורוב של היום. הכל היה פסטורלי וחלוצי.

לאחר ההעמסה חזרנו לקיבוץ דרך פתח תקווה. בכל פעם היה הנהג עוצר ליד קיוסק וקונה גזוז להרוות את צימאונו. הגזוז היה משקה נפלא, בטעם אוכמניות או פטל, קר ומרענן את הגוף ואת הנשמה. כשהנהג היה שלומק`ה, הוא תמיד הזמין אותנו להצטרף אליו. היום זה נשמע מוזר, אבל לא היה לנו חצי גרוש על הנשמה הסוציאליסטית שלנו כדי לקנות כוס גזוז.

השקים שהעמסנו היו כבדים מאוד. בתקופת המנדט הבריטי נועדו השקים להכיל 120 ק"ג של דשן חנקני. הגב נשבר לי.

באחד הימים הרגשתי כאבים חזקים במפשעה. הרופא פקד עלי לשכב במיטה במשך שבועיים ואסר עלי לעבוד בהעמסת שקים.

כעבור חמישים שנה הופיע אצלי במזל טוב בקע במפשעה, בצד ימין. אשתי הגיבה בהלצה באידיש: ”חבר ליבן, דו הוסט א קילע" (חבר יקר, יש לך בקע במפשעה).

כחבר הסתדרות נאמן נרשמתי לניתוח וחיכיתי לתורי. הזמן חלף. חודש, חצי שנה, שנה, והתור לא הגיע. אחי, רופא במקצועו, שראה את סבלי הזמין לי תור פרטי אצל פרופסור. זה עבד. בתוך שבוע הייתי על שולחן הניתוחים.

לקראת הניתוח הגיע למיטתי צוות המנתחים כדי לדון במיקום הניתוח ובאופן הביצוע. אחד מהם, רופא ג`ינג`י, לא הפסיק לצחוק לרגע, כאילו ראה הצגת קרקס. זה הכעיס אותי מעט אבל נאלצתי לשתוק ולהבליג. גם אחרי הניתוח, שעבר בהצלחה, התלווה הרופא הג`ינג`י לצוות של ביקור הרופאים, ושוב צחק והתבדח עם שאר הרופאים. גם הפעם החלטתי להבליג.

חזרתי הביתה וכעבור עשרה ימים התייצבתי במרפאות חוץ להסרת הסיכות. אני שוכב לי במיטה, ומי מופיע? הרופא הג`ינג`י.

התהליך של הוצאת הסיכות היה מכאיב. אחרי כל סיכה התפתלתי מכאבים, והנבל הזה מתפקע מצחוק. הפעם לא התאפקתי. "תגיד לי", פניתי אליו, "מה כל כך מצחיק אותך, אפשר לדעת?" 

"מה, המורה עמיר, אתה לא מזהה אותי?" הוא שאל.

"לא".

"אני ברוך. הייתי תלמיד שלך".

"ברוך? זה אתה?"

התרגשתי. ברוך היה תלמיד מבריק אבל עצלן. רק כאשר היה תרגיל שדרש תחכום, הוא היה היחיד בכיתה שפתר אותו בקלות.

"הגורל סיפק לי הזדמנות פז לנקמה מתוקה" הוא חייך, "על כל הצעקות והעונשים שספגתי ממך", והוסיף בקריצה "בצדק כמובן". הוא התכופף, נתן לי נשיקה על הקרחת ומיהר להסתלק, אבל הספקתי להבחין בלחלוחית שבעיניו.

הפרופסור סיפר לי אחר כך שברוך ניתח אותי וטיפל בי במסירות. הוא לא הרשה לאף אחד לגעת בי ובדק בעצמו כל חתך וכל תפר. "אתה יכול להיות בטוח" הבטיח הפרופסור, "שבצד ימין לא יהיה לך בקע לעולם".

הוא צדק בהחלט. כעבור עשרים שנה הופיע בקע בצד שמאל.

את התלמיד שלי לא פגשתי יותר, אבל נודע לי שהוא ראש מחלקה כירורגית באחד מבתי החולים בארץ. 

 לרשימת הסיפורים

עץ הקפה

 

בשנות החמישים עדיין האמינו שהישועה הכלכלית של המדינה תבוא מהחקלאות המתקדמת שלנו. רוב היוזמות להכנסת גידולים חדשים הסתיימו במפח נפש. בין הגידולים האלה היה גם הקפה. חותני, חובב חידושים והמצאות, נִשבה מיד ברעיון וביקש מהאיידם (החתן) שלו האגרונום להשיג לו שתיל.

הסברתי לו שיש עדיין המון בעיות לא פתורות בגידול הקפה, ולא משחררים שתילים - אבל זה לא עזר. כאשר נכנס לאבא ביקל רעיון לראש הוא אינו מרפה.

ראשית חכמה, שולחים למערכה את השוויגער, החותנת אמא ביקל. את התרגיל הזה כבר הכרתי. כדי לחוס עליה הסברתי לה ששתילי הקפה נמצאים בהסגר ואסור להפיצם.

זה הועיל רק לכמה שבועות, עד שיום אחד אבא ביקל תפס את יהודה, חברי הטוב. הוא הסביר ליהודה על רצונו לעזור בהכנסת גידולי הקפה לארץ, ובסך הכל הוא מבקש שתיל אחד. כהרגלו, תיבל את השיחה בסיפורים על הצבא הבריטי ועל ביקוריו במטעי הקפה באפריקה באותה תקופה.

יהודה ז"ל היה יהודי טוב לב ואהב לעזור. הוא ידע שאני מרובע והחליט שלא לספר לי על המפגש ביניהם.

באותה עת היינו בבחינות הגמר בפקולטה. לפנות ערב חזרנו הביתה דרך שביל העובר בתוך חלקות הניסוי מאחורי הפקולטה. ירד גשם. יהודה לבש מעיל גשם אפור אופנתי, ואני סחבתי מטרייה. השביל היה בוצי מאוד ויהודה התחיל לפגר קצת אחרי. סובבתי את הראש לאחור וראיתי אותו קם מהארץ ומכניס לכיס מעילו דבר מה, כשחיוך רחב נסוך על פניו. כשהגענו ליד השער של ביתי הוא חייך שוב ואז הכניס יד לכיס המעיל ושלף משם שתיל יפהפה של קפה, בתוך שקית פלסטיק שחור.

מאוחר יותר התברר שהכיסים הקרועים של מעיל הגשם של יהודה אפשרו לו לטמון שם את השתיל שנועד לאבא ביקל, אולם אני לא ידעתי על כך דבר וגם לא שאלתי.

אבא ביקל היה ברקיע השביעי וניגש מיד לתכנון של מבצע השתילה. תחילה הוא חפר בור בעומק מטר ואז הביא מעגלון זבל סוסים והכין מצע גידול לשתיל, כמו בבית בפולניה. הזבל יתפרק לאט, תוך כדי שחרור חום שישמור על השתיל הרגיש מפני הקור. השתילה בוצעה בעומק של חצי מטר מתחת לפני הקרקע כדי להגן על השתיל מפני רוחות. את הבור הוא כיסה מלמעלה בזגוגית של חלון ישן וכך פתר בצורה אלגנטית את בעיית הקרינה.

רק אחרי שהעבודה הושלמה הוא פנה אלי.

"נו, ראית מה עשיתי? מה דעתך על התכנון והביצוע?"

הפעם היה לי שכל. "כל הכבוד", טפחתי לו על הגב. "אִינְתָ חביר" (מומחה-ידען בערבית).

ההתחלה היתה ורודה והשתיל צמח נפלא. עד שבא המשבר. השתיל התפגר וכל המאמצים להצילו עלו בתוהו.

טקס הקבורה היה פשוט. סתמנו את הבור ולא נשאר כל זכר מחלום הקפה העברי. 

 לרשימת הסיפורים

אנו אנו הפלמ"ח

 

בתום ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור החליטה הממשלה הזמנית לגייס את שנתון 1931 כדי לתגבר את כוחו של צה"ל. הקבוצה שלנו שהיתה בהכשרה בגבעת השלושה, ביקשה להתגייס לפלמ"ח. באותם ימים החליט בן גוריון לפרק את הפלמ"ח ונתן הוראה לכל לשכות הגיוס שלא לגייס לפלמ"ח. במקום הפלמ"ח הוקם הנח"ל כעתודה להתיישבות חלוצית.

הרקע למהלך הזה היה פוליטי. רוב המפקדים וההכשרות בפלמ"ח השתייכו לאחדות העבודה ולשומר הצעיר. פעילים בקיבוץ, חברי מפא"י, הפעילו מכבש לחצים כבד על חברי ההכשרה, והתוצאה היתה פילוג שבעקבותיו התגייסה לנח"ל קבוצה קטנה. חברי אחדות העבודה בקיבוץ הציעו דרך מקורית לעקוף את הגזירה: ההכשרה תרד לנגב ושם תגייס אותה לשורותיה חטיבת הנגב פלמ"ח.

מאחר שהנגב היה נצור על ידי הצבא המצרי עברנו רגלית בשיירה לילית מנגבה לברור חיל, תוך עקיפת המשלטים המצריים. מברור חיל הלכנו לרוחמה שהיתה מרכז העצבים הצבאי של הנגב הנצור. כשהגענו לרוחמה התברר לנו שאין כל אפשרות להתגייס לפלמ"ח.

הוחלט לשלוח אותנו כתגבורת למשלט נחאביר, שלימים הפך להיות קיבוץ בארי. משלט נחאביר ומשלט הגופרית שלידו כללו בקושי פלוגת לוחמים, כאשר מולם עמד הצבא המצרי ובו חטיבה הפרוסה בחפירות ממערב, בסיוע תותחים בתל א-מונטר בעזה.

צורפנו לגדוד המשקים חטיבת הנגב, שכללה את י"א הנקודות שעלו להתיישבות בנגב ב-1946. בדיעבד התברר שמבחינה משפטית לא היינו חיילים בעלי זכויות. כל הלוחמים, כולל אלה שהגנו על בארות יצחק, נגבה, יד מרדכי וניצנים, לא זכו לאות הקוממיות, והיא ניתנה ליישובים בלבד.

את האימון הצבאי במשלט העבירו לנו מדריכים יוצאי פלמ"ח. אני שימשתי כמפעיל פיאט (נשק אנטי-טנקי בריטי מימי מלחמת העולם השנייה) וכרגם במרגמה 81 מ"מ, היחידה במשלט. המקום שהוקצה לנו לשינה היה בונקר מספר 4.  לפני שהנחתי את ראשי על המזרון דפקתי אותו כדי להוציא ממנו את האבק. עננה לבנה גדולה עלתה ממנו.

"מה זה?" שאלתי את חברי.

"זה דד"ט שישמור עליך מפני פרעושים, כינים ושאר כולרות", הוא השיב לי.

כמובן, הוא צחק. זה היה אבק מהקירות החשופים של החפירה, בתוספת קמצוץ של דד"ט.

הבעיה הקשה ביותר במשלט היתה הפצעים המוגלתיים בשל חוסר ויטמינים במזון שהיה מבוסס על קופסאות שימורים בלבד. בגלל הפצעים לא יכולנו להתגלח וגידלנו זקנים, ומכאן הומצא הכינוי שלנו "חיות הנגב". רק כאשר נפרץ המצור המצרי הגיעה אספקה טרייה של מזון. ברגע שזו הגיעה התנפלנו על ארגז של פלפל ירוק וחיסלנו אותו כהרף עין. התוצאה היתה מדהימה. כל חברי המשלט קמו למחרת בבוקר נקיים מפצעים. 

ההפגזות וההתקפות מהאוויר היו מפחידות ומתסכלות. חשנו חסרי אונים. להפגזה מתותח מאה פאונד (פגזים של 50 ק"ג) הגבנו בפגזי מרגמה 81 מ"מ (פגז של 3. 5 ק"ג), ונגד מטוסים ירינו בנשק קל ומקלעים מ"ג.

השגרה במשלט היתה ארבע שעות של שמירת לילה, ארבע שעות של חפירת עמדות ותעלות קשר, סיורים ומארבים בלילות. את הזמן הפנוי ביליתי במשחקי שח אינסופיים עם חברי עזריה.

שנת תש"ט היתה גשומה מאוד, מעל 400 מ"מ. בשנת תש"ח ירדו רק 230 מ"מ גשם, ובתש"ז רק 90 מ"מ. זו היתה שנת בצורת איומה בנגב שבעקבותיה נדדו הבדואים צפונה או שעבדו בסלילת "כביש הרעב", יוזמה של ממשלת המנדט.

הגשמים המרובים הציפו את תעלות הקשר והבונקרים, הדרך למשלט נחסמה, אבל הנגב פרח בכל הדרו. האזור נצבע בשלל צבעים והפריחה והצמיחה השופעת כיסתה את הנוף המדברי. היינו באופוריה. היינו חוזרים ממארבים וסיורים, רטובים עד לשד העצמות, אבל מצב הרוח היה במרומים. האמנו שהנגב יהיה אסם התבואה העתידי של המדינה ומקום חלומי לגור בו. לא ידענו אז שהתמונה הפסטורלית היא מקסם שווא.

המלחמה הסתיימה. שני לוחמים שלנו נפלו במשלט נחאביר. רפא פראנק ז"ל ויצחק בן-יהודה ז"ל. ההכשרה שלנו נשארה לעזור בהקמת היישוב החדש בארי, שהוקם קילומטרים אחדים מזרחית למשלט נאחביר. שמרתי בשדות היישוב, עבדתי בבניין ולבסוף הגעתי לענף הפלחה. כאשר עבדתי על ה-TD-9 החדש הייתי ברקיע השביעי. הייתי נכנס לחדר האוכל אחרי משמרת, מכוסה בלאס ואבק, מרוח בגריז ושמן ומרגיש כמו מלך.

בסוף השנה התאחדנו עם קבוצה מהנוער העובד ועלינו להתיישבות בבית גוברין.

באותם ימים בית גוברין היה מקום מסוכן. הקיבוץ היה נתון תחת התקפה מתמדת של ערביי הר חברון. הם ירו לעבר היישוב, הניחו מוקשים, גנבו, והיה גם מקרה של רצח של רועה של הקיבוץ.

בית גוברין הוקם מיוצאי הפלמ"ח, חטיבת יפתח וחטיבת הראל. ההכשרה שלנו ייצגה את חטיבת הנגב.

לפלמ"ח לא הצלחנו להתקבל, אבל מצאנו נחמה פורתא בהקמת יישוב של יוצאי פלמ"ח.

 

 

לרשימת הסיפורים

ציידי הכלבים

 

אחרי שסיימתי את לימודי בירושלים בשנת 1957, הגעתי לפקולטה לחקלאות ללימודי התואר שני . גרתי בחדר שכור ביחד עם יהודה, חברי ללימודים, שהיה כבר נשוי וגר בירושלים. באותה תקופה אזלו לי כל החסכונות ונאלצתי לחפש עבודה. כל החיפושים עלו בתוהו. ברחובות לא היתה אז עבודה לסטודנטים.

ואז שמעתי שיש עבודה בעירייה. ניגשתי לשם.

התברר שהווטרינר צריך מרעיל של כלבים משוטטים שלא היו להם בעלים. באותם ימים שוטטו במעברות סביב רחובות מאות כלבים והיתה סכנת כלבת.

הייתי נואש והסכמתי לעשות את העבודה. בכל לילה הייתי צריך לקום בשעה שלוש ולהגיע למעברות. תחילה זו היתה מעברת זרנוגה. השיטה היתה לפתות את הכלבים במשולשי גבינה שהכילו רעל. כמי שאוהב כלבים ומגדל אותם הדבר גרם לי ייסורים רבים ובכל יום חזרתי ללימודים עצוב ומדוכא.

הכלבים כבר ידעו לשם מה הגעתי ולא נגעו במשולשי הגבינה. מאחר שהתשלום היה לפי מספר הכלבים שהורעלו, היו ימים שבהם לא הרווחתי פרוטה.

יהודה שהבחין במצוקתי השאיל לי לצורך העבודה את האופניים של אשתו כדי שיקלו עלי בעבודה.

"מה דעתך שאצטרף אליך לעבודה?" הוא הציע יום אחד.

הופתעתי. יהודה אהב לישון עד מאוחר והיה קשה מאוד להעירו. עבורו זה היה ויתור גדול. לא היה לי ברור אם הצעתו נבעה מאחווה של לוחמי פלמ"ח או מפרץ של סולידריות סוציאליסטית, או שהוא סתם רוצה לעזור לשלימזל.

וכך יצאנו בוקר בוקר למעברות. הוא מפדל על האופניים ואני מאחור, על הסבל.

אני לא מאמין בניסים אבל אי אפשר להסביר אחרת את מה שקרה. עם יהודה, לא רק שהכלבים לא ברחו לנו, הם התקרבו ואכלו ברצון את הפיתיון. בעירייה התחילו לחשוד, אבל מספר הגוויות הוכיח שהדיווח אמיתי. יהודה לא הסכים כמובן שנתחלק בכסף שהרווחנו והמשיך לעזור לי.

הימים חלפו, סיימנו לעבוד במעברות סביב רחובות ועברנו למושבה עצמה. גם שם הכל עבד כמו שצריך, למעט מקרים שבהם כלבים התקרבו לפיתיון, הריחו והסתלקו. בכל זאת, זאת היתה אוכלוסייה קצת שונה של כלבים, כלבים אניני טעם (פיין שמעקערס).

יום אחד יהודה זרק את הגבינה לעבר פודל ששוטט באזור. הפודל התקרב ונראה כמתלבט אם לטעום ממנה.

לפתע שמענו צרחות: "רוצחים! פושעים! משטרה! משטרה!"

זאת היתה בעלת הפודל. היא השקיפה מהחלון על המתרחש והחלה להקים מהומות.

ברחנו מבוהלים מהמקום. ידענו שהגברת תפיץ את המידע לכל המושבה ופרנסתנו בסכנה.

כעבור כמה ימים הודה לי הווטרינר על עבודתי המסורה והודיע לי על הפסקת העבודה. בדיעבד התברר שבעלת הפודל היתה אשת ראש העיר.

מעז יצא מתוק. קיבלתי עבודה במכון ויצמן כמשגיח לילה על ה"ויצק", הגולם של רחובות שהיה המחשב הראשון במדינת ישראל. שם גם פגשתי את מי שהפכה להיות אשתי, שוריק. ליצני הדור טוענים שזה המקרה הראשון בהיסטוריה שהמחשב האלקטרוני פעל כשדכן.

לרשימת הסיפורים

טעם גן עדן

 

התחנה הראשונה שלי אחרי שעזבתי את הקיבוץ היתה מושב ביצרון, יישוב קטן שכוח אל, אי שם בין קיבוץ חצור וקבוצת יבנה. הגעתי לשם בעקבות מודעה שפורסמה בעיתון.

באותם ימים ענף הפלחה לא היה מוכר במושבים ואני הייתי אמור לפתור את הבעיה של ההגבלה באספקת גרעיני מזון לעופות בלול. זה היה אחד הגורמים שעיכבו את ההתעשרות המהירה. הממשלה הקציבה מזון ללולים בהתאם לתוצרת המשווקת לתנובה, ולא יותר מכך. ותיקי המושב שהתקיימו בצמצום רב מהלול החליטו לפתור את הבעיה על ידי גידול גרעיני מזון לעופות, שיוביל לפיתוח של ענף הלול.

בינתיים פרח שוק שחור של בשר, עוף וביצים, והוותיקים חגגו. טנדרים שהגיעו מתל אביב הסתובבו כל הלילה בין הלולים ונעלמו עם זריחה.

לעולים החדשים במושב לא היו לולים. הם התגוררו בצריפונים והתפרנסו בדוחק מחלב של פרה אחת בלבד שהקציבה להם הסוכנות, ומגידול ירקות. הם התקוממו נגד הוותיקים שבגדו, לטענתם, בערכים של מפא"י.

אחרי שהגעתי לביצרון פעלתי במרץ. קניתי טרקטורים וזרעתי בכל שדה פנוי שהיה בסביבה, גם בשדות של היישובים החדשים של העולים. שדות הפלחה שחכרתי הגיעו עד איזור לכיש. עבדתי מהזריחה עד החשיכה.

הגרעינים התחילו לזרום למחסן, הוותיקים חגגו והמניה שלי במושב עלתה. קנו לי ג`יפ - הרכב היחיד בכל המושב, ובמקום הצריף המט לנפול שבו גרתי קיבלתי בית. גם המשכורת שלי עלתה. את הכסף אספתי ללימודים באוניברסיטה, ובלילות למדתי לבגרות אקסטרנית. לעיתים היו מעירים אותי בלילה כדי שאקח יולדת או חולה לבית חולים והג`יפ שלי שימש כאמבולנס. בערבים הגיעו אלי חברי המושב כדי להזמין עבודות בחלקות שלהם או שאספק להם עובדים.

ערב אחד הופיע זוג מהמושב. 

"חברים סיפרו לנו שקנית טרקטור פרגוסון מיוחד, ושאפשר לעבד את האדמה גם במטע צפוף במיוחד", הם אמרו.

"נכון", אישרתי.

"יש לנו מטע של אנונה. זה מקור הפרנסה היחיד שלנו. האם תוכל לעבד את האדמה בשבילנו? חשוב לנו שאתה תבצע את העבודה. שמענו שיש לך ידי זהב".

"תודה", השבתי על המחמאה. "אבל מה זה אנונה?"

"זה פרי חדש בארץ", הסבירה האישה. "טעמו נפלא. טעם גן עדן".

"בסדר. אבל אוכל לעבוד אצלכם רק בשבתות".

הם הסכימו.

בשבת הקרובה הגעתי למטע שלהם והתחלתי לעבוד.

אכן, המרווח בין העצים היה צר מאוד, אבל ההגה של הפרגסון היה מדויק והצלחתי להשתחל עם הטרקטור קרוב מאוד לגזעי העצים. בכל הזמן הזה צפו בי הבעל והאישה. שמחתי שהצלחתי לחסוך להם את הוצאות העישוב הידני.

בתום העבודה הם הזמינו אותי לביתם.

"שב בבקשה. תבורך על המלאכה הנהדרת שעשית בשבילנו".

הייתי נבוך. "זה לא אני, זה הפרגסון".

"אל תצטנע. אם היית נותן את הפרגסון לאחד הטרקטוריסטים הקליקרים שלך, הם היו מחריבים לנו את המטע".

"ועכשיו", הודיע לי האיש חגיגית, "נעבור לדבר החשוב באמת".

הוא הוציא מארגז הקרח פרי ירקרק, הניח אותו על צלחת ועליה סכין וכפית.

"בבקשה חבר, תתכבד".

"זאת האנונה?"

"זאת האנונה!"

הפרי נראה מושלם. חתכתי אותו לשניים. בפנים היו גרעינים שחורים מבריקים בתוך ציפה לבנה.

נעצתי את הכפית פנימה והכנסתי חתיכה לפי. עצמתי את עיני ואכלתי לאט.

"טעם גן עדן", אמרתי.

שניהם צחקו. "אתה רואה? אמרנו לך!"

התמכרתי לטעם הנפלא.

מאז אכלתי אלפי אנונות, בייחוד בתקופת השליחות בבורמה. גם זוגתי אוהבת את הפרי והוא נמצא על שולחננו בכל עונה גם כאשר מחירו מרקיע שחקים. לטעימה הראשונה בביצרון היה טעם מיוחד שלא אשכח לעולם. האנונות של היום גדולות יותר ויפות, אבל הפרי איבד את הניחוח של האנונות של אותם הימים. 

מזל שהיה לי פרגסון.

לרשימת הסיפורים

סנטה רוזה

 

על אחת הטרסות בגינת בית ביקל ברחובות צמח לתפארת עץ שזיפים (פלוימענבוים) מזן סנטה רוזה.

שורשיו ינקו את כל טוב הארץ מאדמת החמרה המשובחת, וצמרתו קלטה את שפע הקרינה ודו-תחמוצת הפחמן של שפלת החוף.

השוויער (החותן) שלי אבא ביקל, אהב את העץ ולא חסך במים ובטיפול מסור. התמורה היתה מדהימה. שפע של פירות בטעם נפלא שנאכלו במשפחה וחולקו בנדיבות לכל השכנים.

יום אחד הופיע במשפחה האיידעם (החתן). סטודנט, אגרונום, שופע ביטחון עצמי ובעל ידע בכל חידושי המדע.

השוויגער (חותנת), אמא ביקל, היתה מוקסמת מהאיידעם המשכיל. אבא ביקל התלהב פחות, בהתאם לאמרה "כבדהו וחשדהו".

יום אחד חזר אבא ביקל מהעבודה וגילה לתדהמתו שהבייבי שלו, הסנטה רוזה, הושחת בצורה פראית. התברר שלכבוד האביב שהגיע, המחייב גיזום של הענפים, התנדב האיידעם הצעיר לעשות זאת לפי האסכולה המדעית החדישה שלמד בפקולטה לחקלאות.

את הצעקות והגידופים שחטפה אמא ביקל לא שמעתי, אבל אפשר להניח שהיה שם בכי גדול.

העץ הניב את פירותיו במועד אבל עדיין לא ידעתי מה יגיד לי אבא ביקל וחיכיתי בדריכות לפסק דינו. הוא נמנע מלפנות אלי בעניין זה, ואמא ביקל עקפה את הנושא באומרה בכל פעם שגם השנה היבול והאיכות היו טובים מאוד. ובכל זאת, לפי ריבוי השיחות באידיש בין השניים הרחתי שיש כאן ברוך רציני.

אשתי היקרה, שמבינה אידיש, גילתה לי מה קרה. הביקלים נהגו למדוד את היבול שנתן עץ השזיף לפי מספר הפילות (גיגית כביסה) שמילאו. כך הם גילו שהיבול ירד לחצי. ממש קטסטרופה למדעי החקלאות. להגנתי טענתי שבזן הזה יש סירוגיות, וכי ייתכן שזו הסיבה לירידה ביבול, אבל אבא ביקל לא התרשם מהתירוץ שלי.

המפלה היתה מוחצת ולקח לי שנים לשקם את הנזק התדמיתי שלי.

המפנה החיובי חל כאשר עזרתי לאבא ביקל להתגבר על עישוב החצר באמצעות הדברה כימית. גם כאן העניין הסתבך בתחילה, כי הוא הגדיל את המינון ולא שמר על מרחק ביטחון מהעצים. נפלו כמה חללים, אבל ההדברה הכימית ניצחה את הטורייה.

שיפור משמעותי בתדמית התרחש במישור אחר. אבא ביקל נדהם כאשר האיידעם שלו הרוויח בחודש אחד משכורת שהוא מרוויח במשך שנה שלמה. זה קרה כשהייתי בשליחות בבורמה. האהבה בינינו פרחה ממש, כשהחזרנו לאבא ביקל את הסכום שנתן לנו לקניית דירה בבאר שבע, החזר בדולרים.

אבא ואמא ביקל הלכו לעולמם. במקום השזיף צמח בניין בן שמונה קומות, חסר צורה וחסר טעם.

לרשימת הסיפורים

נברן השדה

 

  

למשמרת החריש בנחאביר נהגתי לצאת בשעה ארבע לפנות בוקר. חרשתי עד הצהריים ואז החליפו אותי. הפליחה של הקרקע היבשה העלתה ענן אבק שליווה אותי עד שהרוח שינתה את כיוונה בשעות הצהריים. עיקר העבודה היה לשמור שהגלגל הקדמי של המחרשה יישאר תמיד בתלם. השטח היה חשוף, ללא עץ או שיח. לארוחת הבוקר הייתי יושב תחת צלו של הטרקטור.

אופוריית הנהיגה בטרקטור TD-9 חולפת די מהר. החום המתיש של השמש, הרעש מחריש האוזניים של המנוע, ובעיקר השעמום של החריש החד-גוני. אין זה פלא שחברי המשק ברחו מהפלחה והשאירו את הענף בידי בחורי ההכשרה. לפני מלחמת השחרור נזרעו בנחאביר 1200 דונם. לאחר המלחמה עמדו לרשות המשק כ-12000 דונם. כל השטחים נחרשו והגיעו עד לכביש סעד באר שבע.

תחושת הבדידות התעצמה כאשר הבנתי שבעצם אני היהודי היחיד מכאן ועד באר שבע. מדי פעם מיששתי את הרובה המאובק שאמור היה להגן עלי, על אף שהסיכוי לשרוד מהתקפה של מסתננים היה אפסי. בכל בוקר הייתי מגלה על החריש של אתמול עקבות שיירות של אנשים וגמלים שעברו בין עזה וחברון.

נברן השדה הזכיר לי שאני לא לבד במדבר הזה, והשדה רוחש חיים. הוא היה רץ בבהלה בתוך התלמים ואפשר היה להתבונן בו מקרוב. בניגוד לעכבר הבית והחולדה, הנברן הוא יצור מלא חן. פרוותו בצבע אפור כספיתי , בטנו לבנה כשלג, אוזניו קצרות, עיניו שחורות ובולטות וזנבו קצרצר. הוא הזכיר לי אוגר שגידלנו בגן ואהבנו להסתכל עליו. השתדלתי שלא לדרוס את הנברנים. הזדהיתי אתם. איך היית מגיב אתה לפלישה של ענק אימתני, רועש וחסר רחמים, שמחריב את ביתך ואת עולמך, שאלתי את עצמי.

אבל לא תמיד היה די בכך. לעיתים עוף דורס צלל על הנברן האומלל וכעבור שנייה נסק למרומים.

השם המדעי של הנברן הוא Microtus Guentheri, על שם מי שגילה אותו. לימים, כשעבדתי בגילת (תחנת ניסיונות בנגב שהיתה תחנת משנה של מכון וולקני בבית דגן) נאלצתי להמליץ על שימוש בהדברה ברעל טליום סולפאט, בגלל הנזקים שהנברן גרם בשדות. מה לעשות. עולם כמנהגו נוהג. העיט צריך להאכיל את גוזליו, האדם צריך להבטיח מזון למשפחתו, ומי הקורבן? הנברן.

בשליחותי לבורמה נתקלתי שוב בנברן. יום אחד הכינו לי מארחי הפתעה מיוחדת בצלחת. במבט ראשון חשבתי שזו יונה צלויה, אבל טרם ראיתי יונה בעלת ארבע רגליים. התברר שהנברן נחשב למאכל תאווה בבורמה וכי מארחי הגישו לי אותו כמחווה של כבוד כלפי. סירבתי לאכול בנימוק שאצל היהודים זה מאכל אסור.

אבל לא תמיד הצלחתי להתחמק מהפתעות מהסוג הזה. על אף שהקפדתי מאוד שלא להסתכן במאכלים חשודים, נפלתי בפח פעמיים.

הפעם הראשונה היתה באחד הטיולים, כשהמארח, מושל המחוז, פתח לכבודי בקבוק ויסקי מעולה. החטיף בצד המשקה היה צ'יפס. כשחזרנו לבית הארחה שאלתי את המלווה היכן מגדלים תפוחי אדמה בבורמה. הוא צחק. "הצ'יפס הזה לא עשוי מתפוחי אדמה. אלה הן תולעי במבוק".

הפעם השנייה שנפלתי היתה עם יין האורז שנהגו לשתות שם, לחימום האווירה. יום אחד, כשהסתכלתי לתוך הבקבוק גיליתי לתדהמתי שיש בו עוברים של קופים, צפים בנוזל. "זו סגולה לבנים", הסבירו לי הבורמנים.

באותם ימים הייתי אב לשתי בנות. כעבור שנים נולד בני יואב. מי יודע, אולי זה בזכות אותה פעם ששתיתי מהיין עם העוברים.   

 

לרשימת הסיפורים

רגל תותבת

 

 

בין החברים שלי היה ילד שהיתה לו רגל תותבת. שמו היה אבי.

סיפרו שהוא איבד את רגלו בגלל זיהום. התותבת היתה משוכללת מאוד לאותם ימים, עשויה עור ומתכת קלה. 

אבי היה ילד שמנמן ופיקח מאוד, וכמוני, היה אספן בולים נלהב. מדי פעם החלפנו בינינו בולים.

המוניטין שלי הרקיע שחקים כאשר הצלחתי לרכוש משוויץ את קטלוג הבולים "צומשטיין". הדבר היה כרוך בתשלום של סכום אגדי באותה תקופה, שאבא שלי שילם. כל ילדי השכונה באו לראות את הקטלוג ולחשב את ערכו של האוסף שלהם.

הלהיט באוסף שלי היה בול של טוגו, מושבה גרמנית באפריקה, עם דמותו של הקיסר פרנץ יוסף בצבע כחול. ערכו בקטלוג היה 1,400 פרנקים. כל מי שהגיע אלי ביקש לראות את היהלום שבאוסף שלי.

באחד הביקורים הגיע אבי וביקש להסתכל בבול המפורסם. אחרי שהתבונן בבול הוא ביקש שאביא את הקטלוג כדי שיברר פרטים על בול חדש שרכש. יצאתי מהחדר והבאתי לו את הקטלוג. הוא בדק דבר מה, החלפנו כמה מילים והוא הלך.

כעבור כמה ימים גיליתי לתדהמתי שהבול המפורסם שלי ניזוק. היה בו קרע קטן שפסל אותו לחלוטין. הייתי בטוח שידו של אבי בדבר. בכיתי וצעקתי כמו מטורף ואיימתי שאשבור לו את הראש. הורי ניסו להרגיע אותי ואמרו שאין לי כל הוכחה שהוא אחראי למעשה הזה, ואבא הבטיח שייתן לי כסף לקניית בול בעל ערך דומה, זאת בתנאי שלא אפגע בילד נכה.

החלטתי לוותר לאבי, אבל ניתקתי עמו את הקשר.

החודשים חלפו. באחת מחופשות הקיץ בניתי עם אחי עגלת נסיעה עשויה מגלגלים וצירים של עגלת תינוק. זו היתה מלאכת מחשבת פרט לחיסרון אחד: בעגלה לא היו מעצורים.

מסלול המרוצים שלנו החל בראש גבעה ומשם לרחוב צדדי תלול מאוד שכמעט לא היתה בו תנועה. את העצירה עשינו על ידי שבירה ימינה בתום המסלול, באמצעות הגה שהיה חוט, לתוך שדה לא מעובד. כל ילדי השכונה זכו לסיבוב והשמחה היתה רבה.

יום אחד, אחרי הלימודים, יצאתי לסיבוב עם המכונית. אבי היה שם. הוא ישב והתבונן בי. התעלמתי ממנו ויצאתי לגיחה הראשונה. כשעליתי שוב לראש הגבעה העפתי בו מבט. הוא בכה. כאב לי עליו אבל לא עשיתי דבר ויצאתי לסיבוב השני לבדי.

כשעליתי בפעם השלישי הוא ניגש אלי, עיניו אדומות מבכי. "אני מבקש סליחה על מה שעשיתי. אני מוכן לפצות אותך. אתן לך את כל אוסף הבולים שלי".

לבי נשבר. החלטתי לסלוח לו.

"בוא, עלה על העגלה. החזק בי חזק", אמרתי לו.

אבי עלה והמכונית זינקה, בעוד הוא משמיע צעקות שמחה. זה היה כיף אמיתי.

לפתע הופיעה במורד הגבעה עגלת החמור של מחלק הנפט.

אחוז אימה גררתי בכל כוחי את  הרגליים על הארץ כדי להאט, אבל משקלו הכבד של אבי רק הוסיף תאוצה. ניסיתי לסובב ימינה את חוט ההגה בניסיון נואש למנוע התנקשות חזיתית עם החמור, אבל לא הצלחתי. שנינו התהפכנו.

כנראה עברו כמה שניות עד שהתעוררתי חצי מעולף. המחזה שראיתי היה נורא. לידי, על הארץ, היתה רגל תותבת, רצועותיה קרועות.

חיפשתי את אבי. הוא שכב על הגב במרחק של כמה מטרים ממני, מעולף. רגלו הבריאה שתתה דם.

לאחר שהזעקתי עזרה הוא הובל בדחיפות לבית החולים והוכנס לחדר הניתוח בניסיון להציל את רגלו המרוסקת.

כל מחשבותי התמקדו סביב הדאגה לשלומו. כל כך רציתי להבטיח את שלומו אך לא ידעתי כיצד לעשות זאת.

החלטתי לפנות לאלוהים. כילד שגדל בבית שאינו דתי, לא ידעתי איך מתפללים. נזכרתי שבחגים ראיתי את דודי בבית הכנסת, ממלמל ובוכה בעיניים עצומות. עצמתי את עיני וניסיתי לחבר תפילה ובה ביקשתי מאלוהים שישמור על אבי. לראשונה בחיי חוויתי את תחושת המצוקה שהובילה לאמונה בשם. לא ידעתי אז להבחין בין אמונה לשמה ושלא לשמה. האמנתי במה שהשם מעניק לאדם.

הימים חלפו להם בהמתנה ארוכה מבלי שידעתי מה יהא גורלו של אבי.  ואז יום אחד אבא הגיע והודיע שקרה נס. החום של אבי ירד ורגלו ניצלה.

חלפו השנים ואני בדרכי לבקר את הנכדים בתל אביב.

אחרי חיפושים ממושכים מצאתי חניה ברחוב צדדי, יצאתי מהרכב וניסיתי לזהות את שם הרחוב ומספר הבית שבצדו חניתי. לפתע הבחנתי בשלט נחושת על אחד העמודים. על השלט היה כתוב "ד"ר אברהם, גינקולוג".

זה היה אבי.

התחשק לי לעלות אליו, לדפוק בדלת ולדבר אתו. רציתי להגיד לו שאני חב לו תודה על שתי תובנות שקיבלתי בזכות ההיכרות עמו. בזכותו הבנתי כבר כילד מהם רוע וקנאה אנושית. התובנה השנייה היתה האמונה באל רחום וחנון שהנחתה אותי כאשר הייתי במצוקה ולא ידעתי לאן לפנות.

לא עליתי לקליניקה של אבי, אבל דמותו נותרה חקוקה במוחי. 

לרשימת הסיפורים

Shalom

 

 

את הפוסט-דוקטורט שלי עשיתי במכון מחקר שבאוניברסיטת פרדו, אינדיאנה.

בפרדו גם גיליתי שיש אנטישמיות בארצות הברית.

המחקר שלי עלה יפה והניב שפע של פרסומים ושני פטנטים, את אחד מהם רשם על שמו הפרופסור שניהל את מכון המחקר. בעצת אשתי החכמה, לא רבתי אתו על כך.

הפרופסור, בנו של חוואי עני מטנסי, אהב שלושה דברים: כסף, שתייה ונשים. כשבא לביקור בארץ הקודש, ארגנתי לו אירוח מעולה ורכב צמוד לטיולים בארץ.

"אתה יודע", הוא אמר, "גם האיטלקי אירח אותי יפה. הוא אפילו שלח דוגמנית צמרת לחדר שלי במלון".

הסברתי לו בעדינות שאני לא יכול לספק שירותים כאלה, ושיפנה לפקיד הקבלה של המלון.

"אין צורך", הוא צחק. "כבר יש לי בקולקציה כמה יהודיות מניו יורק. למען האמת לא התרשמתי מהן במיוחד".

המעבדה שבה עבדתי היתה גלריה אנושית של חוקרים מפולין, איטליה, הודו, קנדה, אירלנד, ארצות הברית וישראל. על כל אחד מהם אפשר לכתוב סיפור.

אני זוכר את הכנס הראשון שהשתתפתי בו. היה עלי להרצות בפני קהל גדול על המחקר שלי. החוקר הקנדי שעבד איתי הבחין בהתרגשותי.  "רואים שאתה לחוץ", הוא אמר, "אבל אין לך מה לדאוג, Jake. מכל מאות החוקרים והפרופסורים המפורסמים שיש כאן באולם, רק אחד יכול להפנות אליך שאלה רצינית ואולי להביך אותך, אבל הוא לא יפנה אליך".

"מדוע?" שאלתי.

"כי אתה יהודי כמוהו", הוא השיב בחיוך ממזרי.

הוא התכוון לפרופסור היהודי היחיד במכון המחקר שלנו, חוקר מבריק.

אוניברסיטת פרדו היתה מעוז השמרנות. הדבר התבטא באפליה בקבלת סטודנטים יהודים וכושים. כדי להתקבל לשם שינה הפרופסור את שם משפחתו לשם אמריקאי מובהק. הרבה פרופסורים יהודים שינו את שמם והסתירו את יהדותם.

חוקר נוסף שעבד במעבדה היה יאן קנבוס, ביוכימאי מפולין.

באחד החגים האמריקניים הגעתי למעבדה בערב כדי להשלים ניסוי במעבדה. ידעתי שכולם בחופשה וחשבתי שלא אמצא שם אף אחד. להפתעתי, קנבוס היה שם. כמוני, הוא החליט לנצל את החג לעבודה. אחרי עבודה של כמה שעות נסענו לביתו כדי לשתות ביחד קפה. יאן עישן ושתק.

לפתע הוא פנה אלי. "Jake, אתה יודע שאמי היתה יהודייה? לפי הדת שלכם אני יהודי".

זה היה מידע מפתיע. רציתי לשמוע עוד.

"לפני שאני מספר לך, אני מבקש שתבטיח לי שלא תספר לאף אחד. אף אחד כאן לא יודע".

"אני מבטיח".

"אבי היה רופא מנתח בפולין. בזמן המלחמה הוא שיחזר בניתוח את הערלה שהוסרה בברית מילה, וכך הציל יהודים רבים מהשמדה. הוא אחד מחסידי העולם ויש עץ על שמו ביד ושם. בתום המלחמה, היהודים שאבי הציל היגרו לאמריקה. כמחווה לאבי הם התארגנו והזמינו אותו לביקור אצלם. ואז הם שאלו אותו מה ירצה שיעשו עבורו, כאות תודה על מה שעשה למענם. 'אנחנו יכולים לארגן לך פנסיה לכל החיים, טיול סביב העולם, כסף, מכונית. רק תגיד', הם אמרו לו. אבא ביקש רק דבר אחד: שיארגנו לבנו, לי, מלגה ללימודים באחת האוניברסיטאות, כדי שאוכל להשלים את הדוקטורט. כך הגעתי לקליפורניה, ועכשיו לפרדו, כדי לעשות פוסט-דוקטורט".

הסיפור של יאן היה אמיתי. כשחזרתי לארץ ביקרתי ביד-ושם וראיתי את שמו של אביו מופיע ברשימת חסידי אומות העולם.

זכור לי מקרה אחר. באחד מימי החופשה של בתי הספר בארצות הברית הופיע במעבדה נער צנום ושתקן, תיכוניסט מניו יורק. כתלמיד מצטיין הוא זכה לקבל מלגה ולעבוד בחופשת הקיץ במעבדת מחקר. הנער עבד בהדרכת הפרופסור. עם הזמן שמעתי שהוא נחשב לעילוי. הוא היה טיפוס שתקן. בהפסקת הקפה הוא נהג לקרוא בספר ולהתבודד. מעולם לא דיבר איתי ואף פעם לא השתתף בוויכוחים הסוערים שניהלנו על פוליטיקה ומדע.

יום אחד, כששתיתי קפה, הבחנתי בכותרת של הספר שהוא היה שקוע בקריאתו. הספר נקרא "יוספוס פלויוס, מלחמות היהודים".

כעבור כמה ימים ניגשה אלי לידיה, ביוכימית מפולין.

"Jake, אתה יכול להיות גאה בבן דתך", היא אמרה עליו. "הוא גאון של ממש. חבל שההוז`רים (כינוי לתושבי אינדיאנה) לא סובלים יהודים ומריחים אותם מרחוק".

האנטישמיות של לידיה היתה גלויה, בלי הסוואה והתחכמויות, כמיטב המסורת הפולנית.

"את טועה לידיה", השבתי לה. "ההוז`רים אינם מסוגלים להריח יהודים".

"מדוע?"

"בגלל הסירחון של דירי החזירים באינדיאנה".

בתום מסיבת הפרידה שערכו עבורי חוקרי המעבדה, כאשר כל המשתתפים כבר עזבו, ניגש אלי העילוי. הוא חייך אלי ולחץ את ידי בחום.

ואז אמר בעברית "שלום".

 

לרשימת הסיפורים 

הדודה והפלח הזה

 

 

לאיש אחד היה בן סורר ומרדן. כל המאמצים לשנות אותו לטובה נכשלו. יום אחד הציע הבן לאביו שבכל פעם שיעשה מעשה רע, אביו יתקע מסמר במשקוף, ובכל פעם שיעשה מעשה טוב, אביו יסיר מסמר מהמשקוף.

וכך עשו. הבן החל לעשות רק מעשים טובים, ובכל פעם הוסר מסמר מהמשקוף, עד שלא נותר בו אף מסמר.

"אתה רואה, אבא? הוצאנו את כל המסמרים", אמר הבן לאביו.

"אכן, בני", השיב האב בעצב, "אבל החורים נשארו".

 

זה הסיפור שזכור לי ממבול הסיפורים של הדודה.

דודתי היתה אישה ערירית ומזלה לא שפר עליה. היא התחתנה שלוש פעמים והתגרשה פעמיים. בכל פעם שביקרתי אותה בבית האבות, ביקשתי שתספר לי על המשפחה של אמי, ובמיוחד על סבתא זלדה, אבל היא עקפה את הנושא בסיפורים דמיוניים.

הדודה היתה שריד אחרון למשפחה מוכת גורל. סבי נפטר בגיל ארבעים וחמש והשאיר אחריו אישה, שש בנות ובן. הבן, היהלום שבכתר, יצא בסירה עם חברים כדי לחגוג את הצלחתו בבחינות הבגרות. לרוע המזל באותו יום מזג האוויר היה סוער מאוד. הסירה התהפכה והוא טבע.

לפני מותה של הדודה נהגתי לבקר אותה בבית האבות בפתח תקווה. בשנים האחרונות היא היתה מרותקת לכיסא גלגלים ולא יכלה ללכת. בדרך כלל חשיבתה היתה צלולה, אך מדי פעם הדרדר זיכרונה וכל המעצורים נפרצו.

"אתה יודע", אמרה לי יום אחד, "יואב, הבן של יעקי, התחתן עם ציגוינרית".

ציגוינרית באידיש הוא צוענייה. הדודה התכוונה לבני יואב, שהתחתן עם אישה שהוריה עלו ממרוקו.

בפעם אחרת היא הסתכלה מסביב, ראתה שאנחנו לבד בחצר ואז אמרה: "יעקי, תרים אותי, אני רוצה ללכת". הסברתי לה שזה בלתי אפשרי, אבל היא בשלה, רוצה לקום וללכת.

הרמתי אותה מכיסא הגלגלים ועזרתי לה לעמוד על הרצפה כדי שתראה שרגליה אינן נושאות אותה,  ולפתע, נס. היא התחילה ללכת.

"אל תספר לאף אחד", היא ביקשה. "זה הסוד שלנו. סידרתי את העובדת הסוציאלית ואת כולם".

לפני מותה היא ביקשה ממני להגיד אחריה קדיש. זה היה חשוב לה מאוד, ובכל פגישה חזרה על בקשתה.  

"זה הרי מובן מאליו שאעשה זאת", הבטחתי לה.

קיימתי את בקשתה.

בעלה האחרון של דודתי היה אביה של אשתו של ביבי, מי שטיפל במשך שבע שנים בנושא הירושה והיה זכאי ביחד עם אשתו לרוב כספי הירושה. ביבי הוא אדם מוכשר וחריף, בן יחיד במשפחה אמידה שהעניקה לו את כל טוב העולם. הוא למד הנדסה אזרחית, היה בין מתכנני מפעל השפדן ומנהל סניף תה"ל בגאנה ובמקסיקו. בחור מוצלח. בנו של ביבי הוא מנתח לב בכיר. כל דבר אצל ביבי נעשה בגדול. הוא והבן היו השחיינים הכי טובים באזור תל אביב, הציונים שלהם היו הכי טובים, הבית שבו גרו היה הכי יקר ברמת אביב. אפילו התקף הלב שביבי עבר היה A Major Heart Attack. אין זה פלא. אצל ביבי שום דבר לא מינורי.

בעיניו של ביבי אני פלח תמים, סתום וחסר תחכום. גם בנושא הטיפול בדודה הערירית היו בינינו חיכוכים. אני הצעתי למכור את ביתה, ומכספי הקרן לשלם מדי חודש לבית האבות ולשמור עתודה למקרי חירום רפואיים. ביבי החליט שהנכס לא יימכר ושאנחנו נשלם מדי חודש את ההוצאות.

אחרי שהדודה נפטרה ביבי ניהל את מכירת הדירה ואת חלוקת הירושה. אחרי שנחתם חוזה בינו לבין משקיע מבני ברק על מכירת דירתה של הדודה, ביבי התפאר בכך שהשיג מחיר מצוין על הנכס, וכי הקונה הפסיד. הוא לא ידע שביררתי מה מחירן של הדירות ברחוב שבו גרה הדודה, וגיליתי שבשל המיקום של הדירה והקרבה לבני ברק, מחירה של הדירה כפול מזה שביבי השיג.

הזמנתי את ביבי לכוס קפה והראיתי לו תדפיס של המחירים ואת פסיקת הרבנים של בני ברק שניסו לבלום את מרוץ העלאת המחירים. ביבי החוויר. הוא חטף את התדפיסים, אמר שלום והסתלק.

תהליך חלוקת הירושה הושלם רק כעבור שבע שנים שבמהלכן הוחלפו שלושה עורכי דין.

את חלקי בירושה תרמתי לצדקה.

כשהדבר נודע לביבי הוא פלט: "אני לא מאמין לפלח הזה".

שלא יאמין. יש לי הרושם שהדודה מנוחתה עדן, מרוצה.

לרשימת הסיפורים

כיסוי המצות של זלדה

 

  

את כל המידע שיש לי על אמה של אמי, סבתא זלדה, שאבתי מסיפורים של המשפחה, ובעיקר מאחי בן (בנימין) ואמי. הפאזל לא מושלם, אבל אין כבר את מי לשאול.

השריד היחיד שנותר ממשפחתה של אמי נמצא ברשותי. זהו כיסוי מצות שזלדה הכינה, עבודת גובלן מדהימה ביופייה. בשולי הגובלן יש גדילים מחוטי זהב, במרכזו רקום באותיות עבריות "ברוך אתה ה` אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה". הכל שזור בפרחים, עלים ומקלעות, בצבעים מרהיבים ובשילוב עדין ביותר. למטה נראים חצאי עגולים עם השמות כהן, לוי וישראל. למעלה רקומים ארבע כוסות, בקבוק יין וראשי תיבות של שמה של סבתא, ובצדם ציון השנה - 1900. זלדה היתה כבת עשרים כשהכינה את הכיסוי.

סיפור חייה של סבתא זלדה הוא מסכת ייסורים ואסונות שפקדו אותה. למרות זאת, עד יומה האחרון היא שמרה על רוח איתנה ואמונה דתית עמוקה.

זלדה לבית זליקסון נישאה והתאלמנה בגיל 44. מנישואיה נולדו לה שש בנות ובן. הבן, כמובן, היה היהלום שבכתר. הוא למד בגימנסיה, ניגן בכינור והצטיין בכל.

בגמר בחינות הבגרות, כשיצא לשוט בסירה עם חברים, אירע אסון. הבן של זלדה טבע.

השבר היה נוראי.

זלדה נשארה עם שש בנות. באותם ימים אי אפשר היה לחתן בת ללא נדוניה, ומקור הפרנסה שלה - חנות הבדים שניהלה -  קיים בקושי את המשפחה. רק בעזרתם הנדיבה של אחיה היא הצליחה להוביל את כל הבנות לחופה.

זלדה ניסתה בכל כוחה לחנך את בנותיה שילכו בדרכה של הדת אולם אף אחת מהן לא היתה דתייה, והיא לא כפתה זאת עליהן. למרות אמצעיה הדלים היא שכרה מורה לאידיש וחגגה את כל חגי ישראל כהלכתם. היא אפתה חלות לשבת, הדליקה נרות, ובחגים הלכה לבית הכנסת. 

לרוע מזלה של זלדה, המוכרים בחנות הבדים ניצלו את חולשתה. הם העלימו הכנסות והעסק התמוטט.

זלדה נשארה בודדה.

בשל תפקוד לקוי של כלי הדם ברגליים, היא היתה כבדת תנועה. כשהמצב ברגליה החמיר היא אושפזה במצב קריטי בבית החולים. בדרך נס היא ניצלה, הודות לרופא שטיפל בה. לאחר החלמתה עברה זלדה לגור אצל אחת מבנותיה.

בכל המשברים האלה זלדה עמדה לבדה, כאשר המשענת היחידה היתה אמונתה העמוקה בשם.

סיפרו עליה שספר תהילים וצאנה וראינה ליווה אותה כל הזמן. 

גיסתי, שהכירה היטב את זלדה, סיפרה שהיא היתה אישה אינטליגנטית ואצילית, מטופחת ונקייה ותמיד הקפידה על שיערה. מעולם לא ריכלה או דיברה רעות על אחרים. דיבורה היה תמיד שקול, בהיר וממוקד.

זלדה אהבה מאוד לדבר באידיש עם דוד קובילנסקי. במוחי נחרט המשפט שנהג לומר לה, כך סיפר לי, בבדיחות הדעת: "זלדה, מדרף דיך שיסן אנדערש דו וועט איביק לעבן", שפירושו: זלדה, צריך לירות בך, אחרת תחיי לנצח.

נראה שהבדיחה הזו נשמעה למעלה. סבתא זלדה נפטרה בשיבה טובה. 

 

לרשימת הסיפורים

סיפור משולש

 

1. הסוסה לבנה

המספרים התחילו לרצד מול עיני. זה סימן שהגיע הזמן לסיים וללכת הביתה. נכנסתי ל"רוזיננטה" שחיכתה לי בסככת המכוניות, מאופרת בציפוי לאס אפרפר. חייכתי בלאות של אגרונום עצלן. שוריק אשתי שוב תקניט אותי באומרה שאפשר כבר לשתול צמחים על גג המכונית.

היציאה לכביש הראשי היתה מוצלת בשדרת אורנים ענקים שמעולם לא קיבלו השקיה מסודרת, ולמרות זאת הצליחו לשלוח שורשים לחלקות הניסוי הסמוכות. הם מזכירים לי את שדרות העצים בצרפת.

אני מאט את הנסיעה וסופג את הקרירות ואת חילופי האור והצל. עצירה בעלייה, פנייה שמאלה, והביתה.

מצד ימין ניצבת תחנת המתנה של אוטובוס אגד לבאר שבע. בשעה זו היא בדרך כלל ריקה מאדם. הפעם הבחנתי שם בזוג. הוא נמוך קומה, היא גבוהה ממנו וראשה עטוף בשביס. לצדם הונחו סלים של ירק המיועד לשוק של באר שבע.

עצרתי את המכונית. זה היה אדון אמזלג ואשתו.

"שלום אדון אמזלג, אתם צריכים טרמפ?"

הוא נראה מופתע מהמחווה. האנשים בגילת (תחנת ניסיונות בנגב, שהיתה תחנת משנה של המכון לחקר וולקני שבבית דגן) לא הצטיינו בנדיבות יתרה, ודאי שלא כלפי מושבניקים הנושאים כבודת סלים של ירק.

הבנתי שהוא לא מזהה אותי.

"מה שלוםle veteran de la second regiment de la legion etranger  (ותיק הגדוד השני של לגיון הזרים)?" שאלתי אותו. זאת היתה ההצדעה שלי לפני שלושים שנה בכל פעם שראיתי אותו בתחנת הניסיונות, כשעבד כשומר לילה.

ואז הוא חייך.

"סליחה, דוקטור" הוא מלמל בהתרגשות. "אני כל כך שמח... אני..."

הזדרזי" הוא פנה לאשתו. "זה הדוקטור. חבר טוב. תני את הסלים".

הוא דחף שני סלים גדושים בנענע שזה עתה נקטפה מהשדה, והתיישב לצדי. אשתו התיישבה במושב האחורי.

"מה שלומך דוקטור? מה שלום המשפחה? איך הילדים? יש גם נכדים?"

"כן, אדון אמזלג, יש לי שמונה נכדים".

"כל הכבוד, ישמור אותם השם".

חלפו כמה דקות של שתיקה. ואז נזכרתי בסוסה לבנה.

"תגיד, אדון אמזלג, מה שלומה של הסוסה לבנה? היא עדיין בחיים?"

עשיתי חישוב מהיר. סוסים חיים בממוצע כארבעים שנה. כשראיתי אותה היא כבר היתה מבוגרת מאוד.

"מה זאת אומרת? ודאי שהיא חיה. מסתובבת כל היום בשדה. פנסיונרית".

"סליחה, אדון אמזלג, מה שאתה אומר אינו הגיוני. אותי לימדו באוניברסיטה שתוחלת החיים של סוסים היא ארבעים שנה".

"תעזוב אוניברסיטה. הסוסה לבנה לא מתה. היא גם לא תמות".

"לא?"

"לא. היא קיבלה את הברכה".

"ברכה?"

"כן, דוקטור. ברכה!"

הוא החל לדבר בשטף, דיבורו קולח ופניו מאדימות כאילו זה עתה לגם בקבוק ערק: "זה היה בחורף שנת תשי"ג. סיימתי את עבודתי כשומר בתחנה ועמדתי, כמדי לילה, לנעול את השער. אותם ימים היו גשומים מאוד. ארובות השמים נפתחו וגשמים חזקים הציפו את הנגב. מבול אדוני, מבול! הגשם ירד ללא הפוגה יומם ולילה. הדרכים לא היו סלולות והכול התמלא בבוץ ומים.

ופתאום לבנה מסרבת לסחוב את הכרכרה. מוזר. הרי תמיד היא היתה סוסה טובה וממושמעת. אף פעם לא נאלצתי להשתמש בשוט כדי שתזוז, אבל הפעם לא היתה לי ברירה. הרי הייתי מוכרח לנעול את השער. מצאתי מקל וניסיתי לדרבן אותה בעדינות. שום דבר לא עזר. היא מיאנה לזוז. צעקתי, התחננתי אליה, הצלפתי בה - אבל היא בשלה. לבסוף ירדתי מהעגלה, תפסתי באפסר ומשכתי אותה בכוח לתוך הבוץ. וכך דשדשנו באטיות בתוך נחלי המים עד שהגענו אל השער.

לפתע הבחנתי בדמותה של אישה מחכה בתחנת האוטובוס. זה היה מוזר, שהרי האוטובוס האחרון לתל-אביב כבר עבר מזמן. מה יש לה לעשות כאן בשעה כזו תחת הגשם המצליף? 

התקרבתי אליה.

`גברת, הלילה אין כבר אוטובוסים. חבל שתחכי לחינם בגשם הזה`, אמרתי לה.

`אני מחכה שהגשם ייפסק` היא השיבה לי. `אני גרה כאן במושב ממול`.

על ראשה היתה מטפחת דקה.

`בואי, גברת, עלי לעגלה`, ביקשתי ממנה. `אקח אותך לביתך. במבול כזה זאת סכנת חיים`.

אבל היא היתה נבוכה. `לא, תודה. אחכה שהגשם ייפסק. לא אפריע לאדוני`.

`גברת, בבקשה ממך, עלי לעגלה. אני יהודי מהמושב השכן. אני השומר של תחנת הניסיונות`. הראיתי לה את הרובה שלי.

היא הסכימה ועלתה לעגלה, רטובה ורועדת מקור.

חיפשתי את המקל כדי לדרבן את לבנה, ולפתע, אתה לא תאמין אדוני, התרחש נס אמתי".

"נס? איזה נס, אדון אמזלג?"

"ברגע שאותה אישה התיישבה, לבנה שלי, אדוני, לבנה שלי כאילו קיבלה כנפיים. היא התחילה לדהור. ממש ריחפה מעל השלוליות. בגלל החושך והגשם הכבד איבדתי את הכיוון, אבל לבנה הובילה את הכרכרה כחץ מקשת. הכול התרחש במהירות מסחררת. לפתע היא נעצרה מבלי שהשתמשתי במושכות. הגענו לביתה של האישה.

`כאן אני גרה, אדוני`, היא אמרה לי.

מיהרתי לרדת ולעזור לה.

היא חייכה אלי. עיניה היו רכות וטובות.

`השם יברך אותך ואת סוסתך`, היא אמרה לי, `ויאריך את ימיכם על הטוב הזה שעשיתם עבורי`.

ואז נכנסה לתוך הבית ונעלמה.

הגשם המשיך לרדת בעוז אבל המשכתי לעמוד ליד הכרכרה. כה נרגש ומופתע הייתי.

התקדמתי בצעדים איטיים בשביל הבוצי המוביל לביתה. התקרבתי לדלת הכניסה. היה עליה שלט אבל לא הצלחתי לזהות את כל האותיות. רק ר` ו-ב`, לא יותר.

פתאום הבנתי. האישה הזו היא בתו של הרב הקדוש חיים חורי זצ"ל. וממנה קיבלתי את הברכה. היית מאמין, אדוני?"

הוא השתתק, אבל עדיין היה נרגש מהסיפור.

לא ידעתי מי היה הרב הקדוש חיים חורי זצ"ל, אבל התביישתי לשאול את אדון אמזלג.

מאז עברו עשר שנים, ובכל פעם בדרכי לעבודה אני פוזל שמאלה אל שדות המושב, בתקווה שאראה את הסוסה לבנה האגדית פוסעת במרחבי העולם הזה.

 

2. האילם

תחנת הניסיונות גילת היתה תחנת משנה של המכון לחקר וולקני שבבית דגן. אחת הפעילויות העיקריות שביצענו היתה ניסויים בגידולים שהובאו מחו"ל, על אדמת הלס שבנגב, כדי לראות אם האקלים מתאים להם.

הנוף האנושי של אנשי תחנת הניסיונות החדשה היה באותם הימים פסיפס של כל העדות שהגיעו לארץ, בעיקר יוצאי צפון אפריקה. המבוגרים עטו כיסוי ראש ומכנסיהם תפוחים. היה להם חיוך ביישני, שופע טוב לב ואהבה.

לעומתם היו הצעירים שסיגלו במהירות את סגנון הלבוש כאן - מכנסיים קצרים, חולצת עבודה, סנדלים וכובע טמבל. הם היו פחות חברותיים ולפעמים היה נדמה לי שבמבטם יש שמץ של עוינות.

מקרב חבורת הצעירים צד מבטי גבר צעיר. חסון מאוד ויפה תואר. החיוך שלו היה שובה לב.

באחד הימים הייתי זקוק לעובד שיבצע חפירת תעלה עמוקה כדי שנטמין בתוכה מכשירי מדידה. ביקשתי מיצחק, מנהל העבודה, שיזמין עובד חזק לחפירה.

למחרת קידם את פני חיוכו המקסים של הבחור הצעיר. הוא עבד במרץ, חופר עם המכוש תעלה עמוקה.

"עבודה קשה?" שאלתי אותו.

הוא הנהן בראשו והמשיך לעבוד.

"מה דעתך שנזרים קצת מים לתעלה כדי לרכך את הקרקע, ומחר יהיה קל יותר לחפור?" הצעתי.

הוא השמיע קול מוזר והמשיך להכות במכוש.

הייתי נבוך.

ניסיתי לברר אצל יצחק מה שמו של העובד.

"זה האילם", אמר יצחק.

השנים חלפו, התחנה נבנתה וגלי הפועלים מלשכת העבודה פחתו, אבל בכל פעם שחזרתי מנסיעותי לחו"ל הבחנתי באילם, שנשאר בין העובדים הקבועים של התחנה.

עם הזמן הפכה התחנה למקום שוקק חיים, מרכז של חוקרים חדשים המכיל מעבדות משוכללות. כשהגעתי יום אחד לתחנה שמתי לב שהאילם נעלם מהנוף.

"איפה האילם?" שאלתי את יצחק.

"הוא בבית חולים. מכונית דרסה אותו".

פני נפלו.

"אל תדאג", יצחק ניסה להרגיע אותי. "הוא חזק. הוא יתגבר".
נסעתי לבקר אותו בבית החולים.

"סליחה", פניתי לאחות, "אולי את יודעת היכן מאושפז בחור צעיר שאירעה לו תאונת דרכים? שמו... הוא... הוא אילם".

"כן. הוא שוכב בחדר 6".

נכנסתי לחדר וראיתי אותו. הוא שכב עטוף בשמיכה. רק הכיפה והעיניים היוקדות שלו בלטו מחוץ לשמיכה. הושטתי את היד ונגעתי קלות בכתפו. הוא חייך אלי. החיוך שלו שבר את לבי. הוא עצם את עיניו וידעתי שגופו כואב.

עמדתי ליד מיטתו והסתכלתי בו. כשהרגשתי שהדמעות עומדות לזלוג על לחיי, מיהרתי לצאת מחדרו.

כעבור כמה ימים סיפרו בתחנה שהאילם נפטר. הלוויה תצא בשעה שלוש מבית החולים.

לא ידעתי דבר על מצוות לוויית מת, אבל חשתי חובה ללוות אותו בדרכו האחרונה.

ליד חדר המתים חיכה קהל גדול של אבלים. כנראה שיש כמה לוויות, חשבתי.

האלונקה והמון המלווים התחילו לנוע אחריה. מכל הכיוונים זרמו אנשים, רבנים נשואי פנים, שוטרים, חיילים וסתם עמך ישראל מכל שכבות הציבור. התקרבתי לאחד מאנשי התחנה.

"האם זה האילם?" שאלתי אותו.

"כן".

"וכל האנשים האלה באו ללוויה שלו?"

"מה, אתה לא יודע? האילם הוא בנו של הרב הקדוש והנערץ חורי זצ"ל".

 

3. ההילולה

באחת מתקופות השירות שלי במילואים בדרום קיבלתי פקודה לאבטח עם מחלקת הסיור שלי את בית הקברות בבאר שבע.

"מפקד משטרת באר-שבע יתדרך אותך במקום כשתגיע לשם", נאמר לי בקשר.

כבר בכניסה המערבית של באר שבע דרכנו נחסמה על ידי מאות רכבים שזרמו העירה. כולם נסעו לבית הקברות.

החלטתי לעקוף את הכביש הפקוק ולהגיע לבית הקברות דרך השדות. בדרך מיקמתי תצפיות על הרכסים השולטים על בית הקברות ועל בריכות המים של מקורות. 

הגעתי לבית הקברות ברגל.

כמות הרכבים והאנשים שזרמו לאתר הקטן היתה מדהימה. היה ברור לי שהם הגיעו מכל רחבי הארץ. הבלגן היה מוחלט. משפחות התמקמו בשבילים שבין המצבות, עמוסות בסלים, כלי בישול וצלייה. העשן והריחות הציפו את השטח.

לבסוף מצאתי את מפקד משטרת באר שבע. הוא ישב עם משפחתו על שמיכה, עליה היו בקבוקים וסירי אוכל.

כאשר הסברתי לו את מטרת בואי הוא חייך.

"תעזוב, לא צריך כאן שום אבטחה. זאת חגיגה של הצדיק הרב הנערץ חורי זצ"ל. הוא שומר עלינו", אמר ודחף לי פחית בירה קרה.  "שרה, תני לאדון המודאג משהו לאכול. וגם לחיילים שלו".

בדרכי החוצה נדחקתי למרכז ההילולה, ליד קבר הצדיק. הצפיפות רבתה, עשן נרות הזיכרון התערבב בעשן המנגלים והבשר הצלוי והרגשתי חנק בגרון. נדחפתי בכל כוחי והגעתי לקבר. היה זה קבר פשוט שביום רגיל לא הייתי מבחין בו כלל. את הקבר הקיף מעגל של נשים, גברים וילדים שהתפללו ביבבה מיוחדת.

המחזה הזה היה קצת מוזר לבוגר קיבוץ כמוני. הצפיפות, החום והמחנק החלו לתת בי את אותותיהם. הרגשתי שגלי חום וזיעה מציפים אותי, ובלי משים החלקתי בין שתי מצבות. הרגשתי שאני צולל ומתמוטט.

ראיתי במעורפל עשרות ראשים רכונים עלי. אישה זקנה הזליפה מים קרים על פני. "והוא רחום יכפר עוון...” היא מלמלה.

ואז פקחתי את עיני. האישה הסתכלה עלי וחיוך האיר את פניה.

זה היה החיוך של האילם.

 לרשימת הסיפורים  

לוח זיכרון קטן באל עריש

 

 

הזיכרון קצת נחלש מאז. בכל זאת, חלפו כבר ארבעים שנה.

למי כבר אכפת ממה שקרה באלעריש? תושבי העיר הזקנים נפטרו מן העולם מבלי לדעת דבר. גם המבוגרים והילדים ממשיכים בשגרת החיים ואינם משערים שזכו לחיים במתנה. יתר השחקנים שהשתתפו בעלילה הזדקנו, נפטרו או מחקו את הסיפור מזיכרונם.

הסיפור התרחש בסיום הכיבוש של אל עריש. המתח והפחד של תקופת ההמתנה התחלפו בשיכרון הניצחון. היתה התפרקות מוחלטת. כל אחד ניסה להשלים את שלל המלחמה והיה עסוק בחיפוש אחר תירוץ לצאת הביתה, ועד אז, להרוג את הזמן בקלפים ובקיטורים.

המשימה שהוטלה עלי היתה לבדוק ציר תנועה העוקף את אל עריש מדרום וחוצה אזור דיונות של חול. הופתעתי מכך שמפקד הסיירת בחר בי, מש"ק מושתן, לפקד על הסיירת, כאשר בשטח הסתובבו שלושה קצינים מובטלים.

יצאנו לדרך. בראש היתה מחלקת הסיירים, בתווך מחלקת ג'יפים ובמאסף מחלקת התול"רים. ירדנו מהכביש הראשי לכביש העוקף את העיר מדרום, שרוחבו בקושי 2.5 מטרים. התקדמנו באטיות. הכביש היה הרוס לחלוטין ומכוסה ברובו בחולות מהדיונות.

לפתע התגלה לעינינו מחזה סוריאליסטי. על רכסי הדיונות רצו אלפי פליטים במנוסה מטורפת דרומה.

פקדתי שלא לפתוח באש וסקרתי במשקפת את הבורחים. לא ראיתי ביניהם אנשים חמושים או לובשי מדים. הקבוצה היתה מורכבת ממבוגרים, זקנים, נשים וילדים.

במכשיר הקשר התבקשתי על ידי מפקדי המחלקות לאפשר פתיחת אש מידית, כיוון שבין הבורחים יש כנראה גם חיילים מצרים שניצלו את זרם הפליטים הנמלט דרומה, ואני מסכן את חיי החיילים שלנו.

ידעתי שיש אצלנו חיילים שרוצים לנקום את נפילתם של דניאל ורדון ויוסף חכמון ז"ל בקרב אל עריש. ידעתי גם שפתיחה באש מעשרות מ"גים, פירושה מרחץ דמים.

הצעקות בקשר הפכו להיסטריות מלוות באיומים והשמצות. דיווחתי למפקד הסיירת על המתרחש וביקשתי את התייחסותו. "אני סומך על שיקול דעתך", הוא השיב לי. "בגלל זה בחרתי בך למשימה".

החלטתי לאפשר לאחרוני הפליטים להימלט מעבר לטווח האש שלנו. פקדתי על החבלנים לבדוק אם הכביש נקי ממוקשים והוריתי למ"כים להוציא אוויר מהגלגלים כדי לאפשר תנועה קלה יותר בחול.

אחרוני הפליטים נעלמו מעבר לאופק ואנו המשכנו במשימה ללא תקלות.

ובכל זאת, שילמתי מחיר. הנוקמים טענו שסיכנתי את חיי החיילים. מפקד הסיירת לא עמד בלחץ. הוא הדיח אותי מתפקיד פיקוד הצוות ומינה אותי למש"ק מודיעין של הסיירת.

עברו כבר ארבעים שנה, ועדיין, לעיתים אני מתעורר שטוף זיעה מחלום בלהות כשחולות הזהב של אל עריש משנים פתאום את צבעם לאדום.

אני יודע שההחלטה היתה נכונה וכי המחיר ששילמתי חסר חשיבות, אבל האירוע ממשיך לרדוף אותי כצל.

 

לרשימת הסיפורים

שגמלני כל טוב

 

 

הגעתי כבר לגיל מתקדם ולפעמים נדמה לי שאני מדלג מבלי משים על פרשיות בחיי הראויות להיזכר, פרשיות שבהן סכנת המוות ליוותה אותי כצל, ומולה, בדרך שאינה מובנת, גברה ההישרדות שלי.

התקופה היתה סוף המנדט הבריטי, אז העונש על נשיאת נשק לא חוקי היה מוות בגרדום. עבדנו אז בקציר תלתן שנועד לרפת בקיבוץ, בשדה ליד גשר הרכבת מעל הירקון.

לאחר שקצרנו את התלתן בחרמש אספנו אותו לערמות שאפשרו העמסה קלה על עגלת סוסים. אני עבדתי באיסוף בעזרת קלשון, כאשר הגיע לביקור שומר השדות שלנו. הוא היה רכוב על סוסתו, ובחגורתו אקדח "מאוזר" גרמני. הוא שתה קצת מים מהג`רה, אכל תפוז ועמד לעלות על האוכף, כשלפתע הופיע על גשר הרכבת סיור של חיל הצנחנים הבריטי, כלניות.

הסיור התקדם לעברנו. השומר מיהר להיפטר מהנשק. הוא פתח את אבזם החגורה והיא נפלה עם האקדח במרחק כמה מטרים ממני, ואז עלה על סוסתו והתקדם לכיוון החיילים.

מיד התחלתי לערום תלתן על האקדח עד שכיסיתי אותו. הלב שלי דפק בחזה בטורים משוגעים וזיעה הציפה את גופי.

הרמתי את הראש. הקצין הבריטי בדק את הרישיון שלנו על הרובה שהיה איתנו בשדה. תהיתי אם הוא הבחין במתרחש ואם שם לב לכך שערמת התלתן שמכסה את האקדח של השומר אינה ממוקמת בשורה של שאר הערמות. אלה היו רגעי חרדה איומים. חשתי מחנק בגרון ופחדתי שאתעלף.

הרגעים חלפו לאט ואני מאובן, מחכה לנס שיציל את חיי. המחשבות התרוצצו במוח. ניסיתי להיזכר אם אנשי מחתרת מתחת לגיל שמונה עשרה נתלו.

פתאום אני מרגיש חיבוק מאחור. מאיר, מנהל המספוא, נותן לי נשיקה על הראש: "כל הכבוד יעקי!"

ניצלתי.

מקרה אחר התרחש עם פרוץ מלחמת השחרור, כאשר הצבא העיראקי יושב בראש העין, במבצר אנטיפטרוס. נֵזְלֵה (ליד מקורות הירקון) היתה אז מבוצרת וכללה, חוץ מחברי גבעת השלושה, פלוגת חי"ש בפיקודו של יצחק מודעי (לימים, שר אוצר בממשלת ישראל).

באותה תקופה העבודה במספוא נפסקה בגלל קירבתם של השדות לעמדות העיראקים, ועברתי לעבוד בעישוב מטע הבננות.

לפתע התחילה הפגזה כבדה על נֵזְלֵה. התחלתי לרוץ בכל כוחי לכיוון המרכז המבוצר, עד שתפסתי את מקומי בעמדה המזרחית. התקרבתי לגדרות המתחם. לפתע נשמע פיצוץ קרוב של פצצת מרגמה. הפצצה התפוצצה כעשרה מטרים לפני. מעוצמת הפיצוץ עפתי אחורנית ונפלתי על הגב. חשתי כאבים עזים באוזניים ובחזה. גופי התכסה ברגבי אפר. מיששתי את גופי אך לא גיליתי דם. למרות הערפול בראש והזמזום באוזניים, התחלתי לזחול לכיוון ערוץ קטן ששימש מסתור מפני ההפגזה, ושם המתנתי.

יצאתי שלם מאותו פיצוץ, פרט לפגיעה בלתי הפיכה בכושר השמיעה שלי. הסובלת העיקרית מפגם זה היא אשתי. "למה אתה צועק?" שואלים אותי תמיד הסובבים אותי. בזכות הפגם הזה זכיתי לתואר "שרייער" (צעקן באידיש).

תקרית אחרת בה כמעט קיפחתי את חיי, התרחשה בבריכת האגירה של מי הירקון. בקיץ, נהגנו לקפוץ לבריכה אחרי העבודה, לצנן את הגוף ולעשות כיף.

יום אחד אני יוצא מהמים ופתאום אני שומע שמישהו צועק "הצילו, הצילו". זה היה בחור שהחל לטבוע.

ללא היסוס קפצתי למים והתחלתי לחתור בכל כוחי לכיוון הטובע. כשהגעתי אליו ראשו כבר היה מתחת למים. אחזתי בציצית ראשו וניסיתי למשוך אותו למעלה מעל פני המים. לפתע הרגשתי לפיתה חזקה ברגל. זו היתה ידו של הבחור, שאחז ברגלי. הרגשתי שאני נמשך למטה, למעמקים. ניסיתי בכל כוחותי להשתחרר אבל הבחור היה חזק ממני. זכור לי שראיתי שלל צבעים בכל צבעי הקשת ושלווה השתלטה עלי. קלטתי שאני אבוד. ואז, בכוח אדיר שגייסתי מתוכי, שחררתי את הרגל מהלפיתה וזינקתי כלפי מעלה. בנשימה גואלת בלעתי את כל אוויר העולם.

הוציאו אותי מהבריכה חצי מעולף, וגם את הבחור. החברים טלטלו אותי עם הראש כלפי מטה כדי לנקז את המים מהריאות. ניצלתי. גם הבחור, אחרי טיפול בבלינסון, חזר לאיתנו.

חלפו כמה שנים, אני חבר בבית גוברין, ממלא את התורנות שלי בשמירת הרפת בשעות הערב, בזמן שהחברים אוכלים בחדר האוכל. בחוץ חושך מצרים, אבל הרפת שבקצה המשק היתה מוארת.

השותף שלי לשמירה נשכב על חבילות החציר ונרדם.

אני הייתי לקראת בחינת בגרות אקסטרנית ורציתי לנצל את הזמן לפיתרון תרגילים בחשבון. ישבתי בין חבילות החציר כאשר הסטן מונח על הברכיים, ומדי פעם הרמתי את ראשי לסקור את הסביבה. הכל היה שקט ורגוע. רק געיית הפרות ונחירות החבר הפריעו לשלוות הערב.

לפתע הרגשתי שמשהו מתרחש ברפת. הרמתי את הראש. בפתח עמד אדם. הוא היה גבוה ולא מגולח. בשבריר של שנייה הבנתי שמולי עומד ערבי. הרמתי את הסטן ויריתי. לתדהמתי הכלי לא ירה. היה בו מעצור. משכתי את הרובה של השותף ופתחתי באש לכיוון הדמות. הוא נעלם.

אין לי ספק שניצלנו בנס. לפי העקבות, בפריצה השתתפו שלושה ערבים. אם הם היו באים דרך חלונות הרפת, הם יכלו לחסל אותנו באבן.

הזמן חלף. מלחמת ששת הימים פרצה. אני איש סיירת אוגדת שרון. בליל הקרב על מתחם אום-כתף, קיבלנו פקודה לאבטח את האגף השמאלי לכיוון הרכסים. בגלל החושך, ג`יפים נפלו לתוך מחפורות ריקות של טנקים ואנחנו ניסינו לחלץ אותם. לפתע ניתכה עלינו הפגזה כבדה. כנראה תצפית קדמית גילתה את תנועתנו. ההפגזה תפסה אותנו בירידה תלולה מגבעה, רכובים על קומנדקר דאבל בקאקס עם 15 לוחמים. הנהג שלי, בחור צעיר שהיה נהג אגד במקצועו, נתקף חרדה וקפץ מהרכב.

הקומנדקר הכבד נותר ללא נהג. הרכב החל לצבור תאוצה. חשנו חסרי אונים. ראינו את המוות בעיניים.

הייתי חייב לעשות משהו. אחזתי בהגה וגררתי את עצמי למושב הנהג, ואז, בכל הכוח, לחצתי על המעצור. הקומנדקר החל להחליק כשגלגליו נעולים. לבסוף, כעבור כעשרים מטרים הוא סוף סוף נעצר. החיילים וכל הציוד בקומנדקר עפו קדימה ונעצרו על ידי משענות הכיסאות והחלון הקדמי.

חמישה חיילים נחבלו אך נותרו בחיים. בפעם הראשונה בחיי שמעתי את ברכת הגומל מפי החייל הדתי היחיד שהיה בצוות.

בלילה השני של המלחמה הגענו לצומת אבו עגיילה. היינו מותשים, אחרי 48 שעות ללא שינה. התמקמנו על אחד המוצבים הכבושים ונשכבנו לישון. היה קר וחיפשתי משהו להתכסות בו. בשטח היו פזורים שרידי מכוניות שרופות, ציוד ונשק מכל הסוגים. מצאתי שאריות של רשת הסוואה מצרית, התכסיתי בה וצללתי לתוך שינה עמוקה.

התעוררתי עם אור ראשון. לקחתי את העוזי והתרחקתי מחברי שעדיין ישנו, מחפש שוחה ומתחיל להטיל בה את מימי.

כמו בחלום בלהות, לפתע התחילו לצאת מהשוחה עשרות חיילים וקצינים מצרים, ידיהם למעלה כאות לכניעה. הם נראו מפוחדים. הייתי מבועת עד מוות.

"לשכב על הארץ! לִיל-אָרְד!" פקדתי עליהם וסימנתי על האדמה.

אחד מהם דיבר עברית. "לא לירות", הוא ביקש, "רחמים. יש לנו משפחות. לא רוצים מלחמה אנחנו".

אחד השומרים שמע את הצעקות ובא לעזרתי.

מהתחקיר התברר שהשוחה היתה פתח של בונקר שהיה מפקדה של גדוד מצרי. המפקדים שלי כעסו שלא חיסלתי את הערבים ונאלצנו לקחת אותם כשבויים. באותה תקופה עדיין לא היו סידורים לשבויים.

עד עצם היום אני לא מבין למה החיילים המצרים לא התנפלו עלי. הרי הם יכלו לחסל אותי במכות.

אבל העיקר שמשפחה אחת בישראל וכשלושים משפחות במצרים ניצלו משכול.

ובאיחור של 40 שנה אסיים בברכת הגומל: ברוך אתה ה` אלוהינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב. 

 

לרשימת הסיפורים

בצורת

 

 לסרט וידיאו בנושא

 

 הארץ הזאת מוכת בצורת, בייחוד בחלקה הדרומי, הנגב.

אני חי בנגב יותר משישים שנה וחוויתי את אימי הבצורת, כפלח בקיבוץ וכחוקר חקלאות מדברית.

עבור רוב האוכלוסייה המתגוררת בערים, הבצורת היא בעיה של הממשלה. כמובן, כולם מכירים את סיפורי התנ"ך, את הרעב והנדודים בעקבות הבצורת. גם בספרות העולמית, סיפקה לנו הבצורת בסין, באפריקה ובמרחבים הגדולים באמריקה, יצירות מופת. כל זה לא דומה למי שנפשו וגופו נצרבו בבצורת.

כאלה היו איכרי הפלחה החרבה בראשית ההתיישבות היהודית - עקרון, קסטינה, הגליל התחתון והגליל העליון, שיצאו מובסים וחסרי כל, על אף שהנמיכו את רמת החיים, בניסיון נואש להידמות לבדואים.

מהו סוד הישרדותם של הבדואים? הם התאימו עצמם לתנאי המדבר. הם אינם מסכנים דבר, זולת הזרעים שהם זורעים. הבדואים אימצו שני מנגנוני הגנה: שילוב של גידול צאן עם נדידה בשנות בצורת קשות במיוחד. כאשר אין סיכוי לקבל יבול גרעינים, הם מעלים את העדר והופכים את הקמה לבשר וצמר.

החקלאות המודרנית ה"מדעית" לא מצאה פיתרון לבצורת, ואפשר לומר שהיא אף החריפה את הנזקים.

תלאות הבצורת בחיי בקיבוץ שימשו, ללא ספק, רקע לדחף העצום לחקור ולנסות להתמודד עם הבעיה.

לפי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, קו בצורת מוגדר כ-250 מ"מ גשם לעונת גידול. חסרונו של המדד הזה בולט לעין. הוא לא מביא בחשבון את הדרישות האֶוָופּוֹראטיביות של כל אזור ואזור. אם ניקח לדוגמה את אזור גילת-באר שבע, שבו הדרישה האוופוראטיבית הממוצעת היא כ-500 מ"מ, לעומת כמות משקעים של כ-250 מ"מ, פירושו של דבר שהצמחים יהיו בעקה (מחסור של מים) במחצית תקופת הגידול.

לעומת זאת, אם הדרישות האוופוראטיביות יהיו רק 250 מ"מ, הצמחים יהיו בתנאי גידול מיטביים בנושא משטר המים.

חיסרון נוסף בשיטת FAO הוא שהשיטה אינה מביאה בחשבון את הגורם הקרקעי, שהשפעתו רבה על קליטת מי הגשמים ועל תנועתם לעומק חתך הקרקע. על פי הFAO-, אזור גילת-באר שבע הוא פלחה חרבה - מחוץ לתחום גידול תבואות.

גם ממשלת ישראל לא כללה את האזור בתחום קו הבצורת, המזכה את המגדלים בפיצויים.

מהו גורלם של מאות אלפי דונמים של אדמה מתחת לקו הבצורת? האם ניתן למנוע את התהליך של הפיכתם לאדמת מדבר?

אנסה לגולל על רגל אחת מחקר שניהלתי ושנמשך כארבעים שנה. במחקר התגלו ממצאים חדשים על הבצורת, ובעקבותיהם פותח ממשק חדש שאולי יכול לפתור את הבעיה.

התגלית הראשונה היתה שניתן להכפיל את היבול על גבי כרב יבש (ללא מים נאגרים מהעונה הקודמת). כרב הוא שדה שלא נזרע ונשאר חשוף לקליטת גשמי החורף, ונזרע בשנה השנייה. במילים אחרות: גידול אחד בשנתיים. מצאנו שב-80% מהשנים הכרב הוא יבש, ללא מים נאגרים מעונה לעונה, ובכל זאת הוא מכפיל את היבול.

הסיבה להכפלת היבול קשורה לשיפור תנאי התברואה בקרקע - השמדה של נמטודת הדגנים.

נמטודת הדגנים היא מזיק מיקרוסקופי המתקיף את השורשים ומונע ניצול יעיל של מי הגשמים. הוכחנו זאת על ידי שימוש בנמטוציד המשמיד את הנמטודות, ואשר הוביל להכפלה של היבול בדגן רציף (ללא שנת כרב).

התגלית השנייה היתה שרק 30 אחוז ממי הגשמים מנוצל על ידי הצמחים לדיות-טרנספירציה (איבוד מים דרך העלים) היוצרת למעשה את היבול. 70 אחוז מתבזבז בתהליך אידוי-אוופוראציה מפני הקרקע, ללא כל תועלת לצמחים. האילוח של הצמחים בנמטודות, מגביר עוד יותר את תהליך האידוי.

לאור הממצאים החדשים התמקדנו בחיפוש אחר פתרונות לבעיית הנמטודות, ובניסיונות לשנות את היחס בין דיות-אידוי בפלחה חרבה. במהלך המחקר מצאנו שהנמטודות רגישות ביותר לחוסר חמצן בקרקע, לכן פעילותן מיטבית בקרקעות חוליות, כמו אזור חול-לאס בבשור.

כיצד ניתן לצמצם את כמות החמצן? על ידי העלאה של תכולת הרטיבות בקרקע לרמה הקרובה לקיבול שדה.

בתנאי פלחה חרבה אפשר לפתור את הבעיות המרכזיות באמצעות חיפוי הקרקע בקש ואי-פליחה.

החיפוי בקש מעכב את תהליך ההתאדות על ידי בלימת קרינת השמש. התוצאה היא שמירה על רמת רטיבות גבוהה בשכבת הקרקע העליונה ועיכוב בפעילות הנמטודות. הקטנת האידוי על ידי החיפוי מאפשרת הגדלה של תהליך הדיות, ובעקבותיו העלאה ניכרת ביבול.

השימוש באי-פליחה הוא פועל יוצא של הצורך בחיפוי בקש. השיטה של אי-פליחה ידידותית מאוד מבחינת שמירת הסביבה, מאחר שיש מניעה של סחף מים וסחף רוח ושמירה על המקטע האורגני בקרקע.

פיתוח הממשק החדש של חיפוי ואי-פליחה בפלחה חרבה בנגב הביא לפריצת דרך ביצור הדגנים.

להלן ממוצע של 10 שנים ביבול הגרעינים בממשקים השונים:

דגן רציף - 144 ק"ג לדונם;

דגן רציף - חיפוי אי-פליחה - 211 ק"ג לדונם;

דגן על כרב יבש -  236 ק"ג לדונם (118 ק"ג לדונם מחושב לשנת גידול);

דגן על כרב יבש - חיפוי אי-פליחה - 277 ק"ג לדונם (138 ק"ג לדונם מחושב לשנת גידול).

העלייה התלולה במחירי החיטה בעולם והתמיכה הממשלתית בעיבוד הקרקעות בנגב, מאפשרים גידול חיטה רווחי מאוד מתחת לקו הבצורת. גם בהנחה שהנתונים האלה התקבלו בתנאים מיטביים של מחקר, והם אולי ירדו בתנאי שדה רגיל, עדיין, השיטה מאפשרת גידול רווחי של חיטה מתחת לקו הבצורת.

כדי לקבל פרספקטיבה לגבי יתרונותיה של השיטה החדשה, נציג את מקדם ניצול מי הגשמים בממשקים שונים בנגב:

- בממשק הבדואי, דרושים 3640 ליטר מים ליצור ק"ג אחד של חיטה;

- בממשק מודרני, דרושים 1666 ליטר/ק"ג;

- בממשק מודרני דגן על כרב (יבש), דרושים 1112 ליטר/ק"ג;

- בממשק מודרני חיפוי בקש, דרושים 1050 ליטר/ק"ג;

- בממשק מודרני חיפוי בפלסטיק, דרושים 514 ליטר/ק"ג;

- בממשק מודרני בהשקיה מלאה, דרושים 979 ליטר/ק"ג;

- בממשק מודרני בהשקיה מלאה חיפוי פלסטיק, דרושים 441 ליטר/ק"ג.

מהנתונים האלה עולה שממשק החיפוי בקש הוא הצלחה מוכחת. החיפוי המלא בפלסטיק מורה על כיווני מחקר לעתיד.

קללת הבצורת עדיין מרחפת בעולם, בייחוד באפריקה. ייתכן ששיטת החיפוי והאי-פליחה ישימות גם באזורים אחרים.

השיטות פורסמו בעיתונות המקצועית והן מוכרות במוסדות האו"ם המטפלים בנושא הבצורת בעולם. 

לרשימת הסיפורים

אובדן הבתולים

 

 

היום חגגתי את אובדן הבתולים שלי בתחום מתן שוחד.

77 שנים החזקתי מעמד די יפה. בני מתבדח ואומר שהייתי נכשל כמו כולם לו רק היתה לי הזדמנות מתאימה. להגנתי אני טוען שרק בדבר אחד ניתן לשחד אותי: באבטיח מזן מללי. זאת האמת. לעומת הזנים שלנו היום, הזן הזה היה מושלם. המרקם שלו חולי, הגלעינים חומים והטעם - גן עדן.

שתי תקריות מדגימות יפה את בורותי ואולי את תמימותי בנושא השוחד. הראשונה התרחשה בשדה התעופה בלגוס בניגריה. הגשתי לפקידת הדרכונים את הדרכון לחתימה. היא מסתכלת עלי, מחייכת, אך לא עושה דבר. הייתי נבוך. לא הבנתי מה העניין. חיכיתי בנימוס. הזמן חולף ודבר לא קורה. מאחורי תור ארוך של נוסעים הממתינים לתורם אבל היא ממשיכה לחייך ומנקה את ציפורניה. חלפו כבר 10 דקות. הנוסעים שעמדו בתור אחרי התחילו לרטון. הפקידה לא אמרה דבר וכך גם אני. ואז ראיתי את אחד הנוסעים מאותת לפקידה ולקצין שלידה ומסמן להם שאני מקרה אבוד. הקצין כבר הבין שמי שעומד מולו לא מבין כלום, והחליט שלא לעכב יותר את הנוסעים. הוא סימן לפקידה והיא חתמה על הדרכון והושיטה לי אותו. היא קלטה שאין סיכוי שהיא תוציא ממני 20-10 דולר בקשיש.

עוברות השנים ואני ביוסטון ארצות הברית. התבקשתי לנסוע לכמה ימים למקסיקו כדי להעביר שם סדרת הרצאות. כישראלי היה עלי לקבל אשרת כניסה למקסיקו. מאחר שהתור לויזה בקונסוליה המקסיקנית היה ארוך, הובטח לי שהקונסול בכבודו ובעצמו יטפל בי. וכך היה. עקפתי את התור, נכנסתי למשרדו של הקונסול וקיבלתי ממנו כבוד של מלכים. אבל הזמן חולף והוא ממשיך לדבר איתי מבלי לתת לי את המסמכים. אני כבר עייף מדיבורי הסמול-טוק, וגם הוא כמעט נרדם ליד המכתבה, אבל שום דבר לא קורה.

לקח לו זמן לקלוט, עד שחתם על המסמכים בחוסר רצון מופגן והגיש לי אותם. 

לפני שנה נפטרתי סופית מבתולי. זה קרה כשהיה עלי לעבור ניתוח ורציתי שיבצע אותו פרופסור מומחה בתחום. חברים שלי יעצו לי שאם אני רוצה לקדם את העניין הזה, אפעל כפי שפועלים אנשים אחרים. אבל כמה לתת? איך לתת? האם צריך להסתכל לו בעיניים כשנותנים לו את הכסף? צריך להגיד משהו או פשוט לשתוק? אף אחד לא הסכים לגלות לי. כל אחד המציא תירוצים שונים והתחמק.

בסופו של דבר הכל עבר חלק. אחרי הניתוח נפגשתי עם הרופא, לחצתי את ידו, מלמלתי כמה מילות תודה והנחתי מעטפה על שולחנו, מקפיד להסתכל אל התקרה בזמן שאני עושה את זה. ואז מיהרתי לצאת מהחדר.

אגב בתולים, החינוך וניסיון החיים שלי בקיבוץ, עיוותו אצלי לחלוטין את המושג. האמנתי  שבתולים זה עניין שקיים אצל בחורות רק באוזניים. רק אחרי שפגשתי את שוריק, אשתי, הבנתי את משמעות הפסוק במסכת סוטה "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני...”

שוריק היתה בת פלוני שלי שנועדה לי ואני נועדתי לה. היא החזירה לי את האמון בבני אדם. פגשתי אותה ברחובות, ליד הגולם של רחובות, ויצַ‏ק (WEIZAC - Weizmann Automatic Calculator) המחשב הראשון במדינת ישראל. אנחנו חיים ביחד כבר יותר מחמישים שנה, באהבה וברעות. הבאנו לעולם שלושה ילדים והם העניקו לנו שמונה נכדים. כשאני רוצה להקניט אותה אני קורא לה "הבתולה מרחובות". היא לא נשארת חייבת ועונה לי בחיוך "הצלייגר של הקיבוץ". היום, אחרי שלוש שנים של לימוד אידיש, אני כבר יודע לתרגם את זה: המשכיב של הקיבוץ. 

לרשימת הסיפורים

חלומות ומציאות

 

הבולמוס למקוריות ולחידושים מוכר לכל אחד, אולם הוא בולט בקרב פוליטיקאים ואמנים. וגם בקרב מדענים.

הניסיון המחקרי שלי לימד אותי על חלומות וציפיות ועל התנפצותם על קרקע המציאות. הכישלונות שלי לא גרמו נזק לאף אחד, להבדיל אלף הבדלות מפרויקטים גדולים כמו ייבוש החולה, גידול אגבות וכדומה. המניע לכל הפרויקטים היה טהור, והם נעשו בלהט ציוני שלא ידע גבולות.

לאחר שחוויתי בנגב פעמים כה רבות את הנזקים והכאב שגורמת בצורת, פרויקט חיי היה חיפוש אחר פיתרונות למחסור המים הקשה שהיה בשדות הפלחה החרבה בנגב. כאגרונום צעיר, היוזמה הראשונה שלי היתה להגדיל את הספקת המים על ידי ניצול מי הנגר באדמות הלס בנגב. הקרדיט לרעיון עתיק יומין זה מגיע כמובן לתרבות הנבטית.

מאחר ששטח הפלחה בנגב אינו מוגבל, הרעיון היה לוותר על מחצית השטח שייעודו יהיה איסוף מי נגר עילי. זרענו לפי קווי גובה. פס חשוף ליצירת מי נגר ופס זרוע לסירוגין. מבחינה אסתטית השדה נראה מרשים, אולם התוצאה הסופית של הניסוי היתה מאכזבת. מערכת הנגר פעלה אמנם כראוי, אך מי הנגר ברחו לנקודה הנמוכה ביותר בשטח ולא נעצרו בפסי הזריעה.

כעבור כמה שנים היה כישלון נוסף. המטרה היתה לשפר את היבול של אגוזי האדמה. לצמח אגוזי האדמה יש מנגנון ייחודי ליצירת הפירות. אחרי ההפריה, העוקץ הנושא את השחלה מתארך כלפי מטה, חודר לקרקע, ושם נוצר התרמיל. אבל עשרות עוקצים נשארים באוויר ולא מגיעים לקרקע. הרעיון היה להביא את הקרקע לעוקצים באמצעות זריעה בתוך תלמים שצורתם דומה לאות וי. הצלחנו אמנם להגדיל בכ-40% את מספר העוקצים שחדרו לקרקע, מה שהוביל לתחושת אופוריה, אבל בזמן האסיף התברר שהיבול לא עלה כלל. העוקצים הנוספים יצרו תרמילים שהיו קטנים, חסרי כל חשיבות כלכלית.

הלקח היה פשוט: הופעל כאן מנגנון בקרה הקיים בטבע, אשר מבטיח עדיפות לפירות או לעוברים הראשונים. כך יש ניצול יעיל של משאבים מוגבלים והבטחת המשכיות של המין.

פרויקט אחר שהעסיק אותי במשך שנים התחיל ביוזמה של תעשיית שימור המזון בנגב. כאשר תפוחי אדמה נשמרים בקירור מתרחש בהם תהליך מואץ של הפיכת העמילן לסוכר. הסוכרים גורמים להשחרת הפרי והוא אינו ראוי לשיווק. תהליך דומה מתרחש בתירס מתוק. אחרי הקטיף הסוכר הופך לעמילן והאיכות נפגמת.

המחקר ארך 11 שנים. חלקו בוצע בארץ וחלקו בארצות הברית. נמצא שהחומר פירופוספט מעכב את האנזים האחראי להפיכת הסוכר לעמילן. כדי ליישם את הממצא היה עלינו למצוא דרך להחדרת החומר לגרגירים. כשהשתמשנו בקלטים גילינו להפתעתנו שיש באחד הקלטים העברת סוכר מוגברת מרקמות הפרנכימה לגרגירים, ללא קשר לפעולת הפירופוספט. על התהליך הזה נרשם פטנט שמיושם בתעשיית המזון. זוהי דוגמה קלאסית למקומו של המזל בתהליך המחקרי.

כדי למנוע את הפיכת העמילן לסוכר בתפוחי אדמה פיתחנו שתי שיטות: הקירור דרוש למניעת התעוררות ה"עיניים" של הפקעות. במקום קירור מצאנו פיתרון להסרת העיניים בטבילה, ללא צורך בקירור. אפשרות אחרת היא להפעיל אנוקסיה (חוסר חמצן) במשך תקופה קצרה. האנוקסיה מעכבת את תהליך הפיכת העמילן לסוכר בקירור. הפיתרונות לא יושמו בתעשייה. השיטה שבה משתמשים עד היום היא השיטה הישנה של עיכוב ה"עיניים" באמצעות הזרמת גז (שרעיל לסביבה) למתקני הקירור.

בעיה אחרת שהטרידה חקלאים רבים וגם אותי היתה כיצד ניתן לדעת מראש מהי כמות הדשן שיש להוסיף לגידולים. במדריכים החקלאיים של שנות ה-50 הוכתבו כמויות דשן מבלי לנמק. בדיעבד גיליתי שההמלצות היו שגויות וגרמו נזק כספי אדיר וזיהום של מקורות המים שלנו. האשם לא היה במדריכים. פשוט לא היתה אז שיטה אמינה לקביעת תצרוכת הדישון.

בשלב הראשון של המחקר שהתחיל ב-1959, בדקנו ביסודיות את השיטות למיצוי כימי של חנקן וזרחן בקרקע. התוצאות היו חד-משמעיות. לא נמצא כל קשר בין הנתונים בבדיקות הקרקע על ידי מיצוי כימי לבין קליטת הזרחן והחנקן בצמחים והיבול בשדה. לעומת זאת נמצא קשר בין קליטת הזרחן והחנקן בצמחים לבין יבול הגרגירים בשדה. מכאן עלה הרעיון להשתמש בצמחים כאינדיקטור ביולוגי לקביעת זמינות החנקן והזרחן בקרקע. רק כעבור כ-10 שנים התקבלה השיטה של תחנת גילת לחיזוי חנקן וזרחן בקרקע, ופעלה באופן מסחרי. תוך כדי פיתוח השיטה התבררו כמה עובדות מצערות. במשך עשרות שנים מפזרים בשדות הפלחה בנגב כמויות אדירות של דשן זרחני ללא כל צורך. במחקר שלנו נמצא שהזרחן שנותר בקרקע עובר קיבוע מהיר ו-95% ממנו אינו זמין יותר לצמחים. גם החנקן הבלתי מנוצל על ידי הצמחים נעלם מהקרקע על ידי שטיפה לעומק ותהליך של דניטריפיקציה המשחרר אותו בחזרה לאטמוספרה. ניתן לנצל את דגימות הקרקע שנאספות עבור שיטת גילת לבדיקת מידת האילוח של השדות בנמטודת הדגנים ובמחלות אחרות.

למרבה הצער הדור החדש של מדריכי הפלחה ממשיך להמליץ על שימוש בבדיקות כימיות של הזרחן בקרקע. קשה להסביר מדוע עשרות הרצאות וכ-20 מאמרים בנושא לא עזרו. כנראה יש לחברות הדשנים כלים יעילים יותר לשכנע את המדריכים.

אגב מדריכים חקלאיים, בשנות ה-50 ההמלצה לפלחים בנגב היתה לזרוע רק כאשר הגשמים מרטיבים את הקרקע בעומק של 30 ס"מ. מקורה של ההמלצה הוא במנהג בדואי עתיק שנועד למנוע הפסד של זרעים בזריעה, והפסד כללי בבצורת. במחקר של גילת מצאנו שאסור לזרוע באדמה רטובה בגלל הנזקים שגורמות נמטודות הדגנים. הנמטודה מתעוררת לפעילות עם ההרטבה הראשונה. הזמן שאורך לה להגיע לשלב האלים - לשורשי הצמחים, הוא שבועיים. לפיכך, כדי להתחמק מגל הנמטודות הממתינות בקרקע בזריעה על אדמה רטובה, יש לזרוע בנגב באדמה יבשה. סכנה נוספת בזריעה באדמה רטובה היא איחור בזריעה לחודש ינואר, שפירושו הפסד ניכר ביבול. מכאן אפשר ללמוד שעצות סבתא אינן מצליחות תמיד.

ניסיון מבדח נוסף ללכת עם הזרם היה לבנות במחשב מודל להדמיית גידול חיטה. לרשותי עמד מסד נתונים גדול מאוד, תוצאה של 20 שנות ניסויים ארוכי טווח בגילת ובמגן. עם הנדוניה הזאת נסעתי לארצות הברית ויחד עם פרופ' סינקלר בניתי מודל מתמאטי לגידול חיטה. בשלב הראשון בחנו את השפעת הקרינה והטמפרטורה על יבולי החיטה בתנאים מיטביים כאשר כל גורמי הגידול (מים, חומרי מזון, תברואה) אופטימאליים. לאחר מכן הרצנו את המודל עם נתונים מטאורולוגים של 10 שנים בגילת והשווינו את התוצאות עם נתוני אמת שהתקבלו מניסויים בהשקיה מלאה בגילת. בתנאים מיטביים היבולים שהתקבלו בהדמיית המחשב היו דומים ליבולים האמיתיים שהתקבלו בשדה, בסטייה של 10%. במבחן הרגישות של המודל להשפעת הקרינה והטמפרטורה על גובה היבול נמצא שטמפרטורה חמה מקטינה את היבול, והגברת הקרינה מגדילה אותו. בחירת מיקום גיאוגרפי מתאים תשפר את היבול בצורה משמעותית. בנגב התקבלו יבולי שיא של 1000 ק"ג לדונם ברמת הנגב לעומת 600 ק"ג באזור גילת, כאשר הממשק, הזן והשנה היו זהים.

השלב הבא היה לנסות להריץ את המודל בתנאי מחסור של מים, כמו בפלחה חרבה בנגב. כאן נתקלנו בבעיות בחיקוי אמת של השפעת ימי עקת המים על תהליך ההטמעה ובעיקר על העברת המוטמעים מהעלים לגרגירים. אין לנו עדיין ידע עיוני מספק לבניית משוואה אמינה לתנאי עקה של מים, מזיקים ומחלות. המודל שפיתחנו מתאים לאזורים לחים יותר שבהם כמות ימי העקה מזערית.

לסיום אביא סיפור נחמד על שבירת מוסכמות במדע. היה מקובל על הכל שגידול רצוף (מונו-קולטורה) מוביל בהכרח לאילוח השדה במזיקים, במחלות ובעשבים רעים. הכל עבד לפי הספר כשערכנו ניסויים בגילת ובמגן, עד שנתקלנו בפעם הראשונה בארץ במחלת חיסלון החיטה (take-all). המחלה מוכרת באזורים לחים, שם הפטרייה גורמת לריקבון של השורשים. אצלנו הופיעה המחלה בחלקות הניסוי בהשקיה מלאה, אחרי 6 שנים של גידול רצוף של חיטה. בשנה השביעית נעלמו סימני המחלה לחלוטין והיבול חזר לרמתו לפני האילוח. בפעם הראשונה בחיי נתקלתי בהדברה ביולוגית טבעית, ללא כימיקלים. התופעה נקראת TAD (Take All Decline) ונגרמת על ידי אויב טבעי של הפטרייה -  חיידק בשם פסאדומונס פלואורוסצנס. מצאנו כמות ענקית של החיידק בחלקות הניסוי. המעניין הוא שאם מפסיקים את הגידול הרצוף של החיטה, ההדברה הביולוגית נעלמת מיד.

נשאר לנו רק להתפלל שבעתיד תתגלה בגידולים נוספים הדברה ביולוגית דומה, והעולם יהיה ירוק יותר.

לרשימת הסיפורים

עננה

 

חיי השגרה והשלווה במשפחה שלנו, שנמשכים כבר 51 שנים, הופרעו  פעמים אחדות מהתפרצויות קשות של אי-הסכמה וריב. חשוב לשחזר ולנתח את המקרים בפרספקטיבה של הזמן החולף. בזיכרוני נחרטו שלושה מקרים כאלה.

הראשון - משבר העישון. מאז הכרתי את אשתי היא היתה מעשנת כבדה. התחננתי שתפסיק לעשן. בשנות החמישים עדיין לא ידעו על הנזקים החמורים שגורם העישון, אבל אני הייתי לא שקט. כשהיא היתה בהיריון הגברתי את הלחץ עליה. כשהבקשות והצעקות לא עזרו ביקשתי שנלך ביחד לייעוץ אצל רופא.

אנחנו נכנסים לחדר הרופא ולתדהמתי אני מבחין שהוא אוחז בסיגריה ומעשן. נו, איזה ייעוץ אני כבר יכול לקבל מאדם מעשן? ובכל זאת, אמרתי לו שאני חושש מכך שאשתי מעשנת בתקופת ההיריון. הוא הוריד מיד את הסיגריה והחזיק אותה מתחת לשולחן. "עדיין אין בידינו ממצאים מדעיים", הוא אמר, "אבל אני ממליץ שלא תסתכנו. אני בעד הפסקת העישון".

אבל גם זה לא עזר. לאשתי לא היה כוח או רצון להיגמל מהרעל המסוכן. המריבות בנושא הזה הובילו לתקופות ארוכות של ברוגז ומתח בינינו, אבל העישון נמשך.

רק אחרי 32 שנים היא הפסיקה לעשן. זה קרה אחרי שהתגלתה אצלה הסכמיה לבבית. בדיעבד, ברור שנלחמתי מלחמה דון-קישוטית. באותה תקופה לא היו אמצעי גמילה ובעיקר לא היתה מודעות לנזקי העישון.

המקרה השני קשור לשביגער (החותנת) שלה, אמי ז"ל.

חזרתי מנסיעה קצרה לארה"ב. השאלה הראשונה ששאלתי את אשתי היתה מה שלום אחי ואמא שלי.

"אחיך נופש בספרד", היא השיבה, "ואמא שלך בבית חולים".

"בית חולים? מה קרה לה?"

"תירגע, אין לה שום דבר. חוץ מלחץ דם גבוה הרופאים לא מצאו כלום".

"ביקרת אותה?"

"לא".

זה הספיק לי. לא שאלתי מדוע ופרצתי בצעקות איומות.

כשהגעתי לבית החולים אמי אמרה שעכשיו הכל בסדר. התברר שאחרי שנסעתי לכנס בחו"ל ואחי נסע לנופש בספרד, היא פחדה ששני הדוקטורים שלה נטשו אותה. עכשיו היא רגועה.

למחרת התאספו כלל הרופאים במחלקה סביב מיטתה של אמי כדי להתבונן בנס רפואי. לחץ הדם שלה ירד מ-190 ל-120.

אחר כך, כשחזרתי הביתה רגוע ושוחחתי עם אשתי על העניין, היא סיפרה לי שהיא אלרגית לבתי חולים ושהיא נתקפת חרדה כאשר היא נאלצת לבקר שם. עד אז לא ידעתי על כך.

המקרה השלישי התרחש כאשר היינו כבר בגיל מתקדם. בעיות בריאות פקדו אותנו ללא הרף ונאלצנו להתנזר מכמה תענוגות של החיים. לי היה דווקא קל להתגבר על האיסורים, אולם עבור אשתי זאת היתה טרגדיה. היא אינה עומדת בכך ומדי פעם קונה דברים אסורים, בליווי אלף תירוצים: היום יום ההולדת של יואב, תוצאות הבדיקות היו טובות, שי עברה את המבחן.

הלב נשבר לי כשאני רואה עד כמה קשה לה להיפרד מהמאכלים האלה, אבל ביודעי את הסכנות אני נוקשה ובלתי מתפשר בנושא הזה. בתדירות של אחת לחודשיים פורץ ריב מר וכואב שנגמר בהבטחה מחודשת מצידה שזו הפעם האחרונה. היא כמובן אינה עומדת בפיתוי וחוזרת לסורה. אחד התרגילים הנחמדים שלה קשור לביקורי הילדים והנכדים. היא קונה ארטיקים, גלידות ועוגות כיד המלך, בתקווה שיישאר קצת. אני משגיח בקפדנות וזורק את כל העודפים לפח.

בפעם האחרונה היא הצליחה להסתיר ממני עוגת תפוחים שלמה שאותה היא חיסלה בשלושה ימים. במקרה פתחתי את פח האשפה וגיליתי את התבנית הריקה. ראיתי בכך עילה להכרזת מלחמה. הצעקות נשמעו למרחקים, הפכתי שולחן ואיימתי שאעזוב את הבית, וכדי להמחיש עד כמה אני כועס סירבתי במשך יממה לטפל ברגליים שלה הזקוקות לטיפול יום יומי.

הלב נשבר בתוכי והרגשתי שאני מתמוטט. גם היא היתה בלחץ קשה וחששה שאקיים את האיום. לבסוף היא ניגשה אלי והבטיחה שזו הפעם האחרונה שהיא נוגעת בעוגות. ההתפייסות החזירה אותנו למסלול ולשגרה ושנינו נשמנו לרווחה.

שמתי לב שבעת זיקנה כל תקרית מתגלגלת במהירות להקצנה מוגזמת. אולי בתקופה הזו התגובות באות מהמוח הקדמון. כל הבלמים ששומרים על התנהגות נורמטיבית נשחקים. הדרך היחידה להילחם בזעם ובכעס היא לנטרל מראש את הסיבות השכיחות למריבות, וכך אנחנו עושים.

סיכמנו בינינו קווים אדומים שהגענו אליהם תוך כדי הידברות ושכנוע הדדי.

וגם, החלטתי להשתתף בקניות. כדי למנוע הפתעות.

 

לרשימת הסיפורים

תעלומה אגרונומית

 

בין חברי בית גוברין היה טיפוס מיוחד, פיץ` שמו. פיץ` היה מיוצאי קבוצת הפלמ"ח חטיבת הראל. איש קשה, מרדן וביקורתי. הוא הצטיין בעבודה, וכל תפקיד שהוטל עליו בוצע בדייקנות וביעילות.

באותה תקופה המצב הכלכלי היה קשה והיינו רעבים ללחם. כמרכז המשק חיפשתי אחר מקורות פרנסה חדשים עבור החברים. הרעיון שלי היה לנצל את הגובה של המקום לגידול מטעים.

הכשרנו שטח, חפרנו בורות ושתלנו מטע שזיפים מזן אוגדן. הטלתי על פיץ` לנהל את המטע. את הפרויקט ליווה מדריך מהסוכנות. זאת היתה הצלחה. 

יום אחד פיץ` ביקש שאגיע למטע. הוא לא נהג לשתף אותי בענייני המטע, וידעתי שאם קרא לי זה סימן שאירע משהו חריג. כשהגעתי הוא נראה מתוח מאוד. התברר שיש כמה עצים חולים שרוב העלווה שלהם יבשה.

החלטתי להזמין בדחיפות את מדריך המטעים. המדריך האזורי נבהל והזמין את המדריך הארצי. גם המדריך הארצי לא ידע מה הבעיה והזמין את האחראית למחלות צמחים במשרד החקלאות. הפיטופתולוגית היתה יקית מבוגרת, אישה יסודית מאוד. היא עשתה לפיץ` חקירת שתי וערב והתישה אותו לחלוטין. לבסוף לקחה דגימות עלים ושורשים למעבדה ואמרה שכנראה מדובר במחלת שורש ידוע. לאחר שתוצאות המעבדה היו שליליות, הציעה הפיטופתולוגית לעשות "קוסיליום" והזמינה שני פרופסורים מהפקולטה לחקלאות.

ביום המפגש התאספה במטה החולה קבוצה של עשרה מומחים. בלט בנוכחותו פרופסור זקן שהירבה בשאלות ונשמע חכם. בין המומחים היה גם וירולוג צעיר שהתסמינים הזכירו לו הדבקה וירלית, ואז הוא תקע מילה ארוכה בלטינית, כנראה שמו של הווירוס המסתורי. הסיכום היה שאף אחד לא יודע כלום וכדאי להמשיך במעקב.

המומחים התייאשו והמטע גסס.

זה קרע לי את הלב. החלטתי לקחת את העניינים לידיים, גם במחיר של עימות עם פיץ`.

ניגשתי להנהלת החשבונות ומצאתי את תעודת המשלוח של הדשנים שהגיעו למחסן. ביררתי אצל המחסנאי מי הוציא דשנים וכמה. על פי החשבון, פיץ` קנה 11 שקים של גופרת אמון. כשחישבתי את כמות החנקן הנקי ביחס לגודל המטע הייתי המום. התברר שפיץ` טעה בחישוב ונתן כמות כפולה של דשן, מה שגרם להתייבשות של העצים.

מיד גייסתי את כל צינורות ההשקיה במשק והפעלתי השקיה רצופה במטע כדי לשטוף את המלחים מתחת לשכבת השורשים.

הניתוח הצליח אך החולה מת. חלק מהעצים התאוששו אבל את רובם לא הצלחנו להציל, ובגלל הדילול נאלצנו לעקור את המטע.

פיץ` הפסיק לדבר איתי. למרות מאמצי להסביר לו שאין בלבי כעס כלפיו הוא הרגיש אשם.

ואת הלקח האומר שפרופסורים ומומחים לחקלאות לא יודעים הרבה, לא למדתי. עובדה, הלכתי ללמוד אגרונומיה.   

 

 לרשימת הסיפורים

הצהובים בכיסא

 

זה שלוש שנים שאני לומד אידיש באוניברסיטה.

כשלא ידעתי אידיש אמרו  עלי בבית הכנסת “ער איז נישט א איד" (הוא לא יהודי). עכשיו, אחרי שלוש שנים של לימוד השפה עליתי בדרגה ואומרים עלי "ער איז א הלבע איד" (הוא כבר חצי יהודי). על כך אני הוגה להשיב "אני עדיין א פרטעל איד" (רק רבע יהודי).

פעם סיפר לי מורה באחד הקיבוצים סיפור נחמד על דוברי האידיש. הוא סיפר שהתלמידים שלו התבקשו לכתוב חיבור ובו עליהם לתאר מה הם מצפים לעשות בחיים. כמעט כולם כתבו אותם שלבים: אגמור את בית הספר, אחר כך אתגייס לצנחנים, אתחתן, אעבוד בפלחה וכו'. ואז אתחיל לדבר אידיש ואמות.

ולמי שלא זכה להכיר מקרוב את החיים בקיבוץ באותם הימים, אסביר: ההורים של חברי הקיבוץ גרו בצריפים ישנים. זה היה מעין מושב זקנים, פלנטה אחרת בתוך הקיבוץ. השפה השלטת היתה אידיש והלבוש מזרח אירופי טיפוסי. המטבח היה כשר ובחדר "סודי" היה בית כנסת. עבור הילדים בקיבוץ הדיבור באידיש ציין שלב בחיים המתרחש לעת זיקנה, שאחריו בא המוות.

באחד הסיפורים שקראנו בלימודי האידיש מגיע לקוח למסעדה ומבקש ממנו סטייק.  "אני מצטער אדוני" משיב לו המלצר, "אנחנו לא קוֹבִּילָנְסְקִי. אצלנו התפריט עממי".

זה היה אישור לכך שדודי, זלמן קובילנסקי, בא ממשפחה עשירה ומפורסמת ברוסיה.

זלמן היה בעלה של אחותה של אמי. הוא היה סוחר בתבואות. כעשיר מופלג הוא גר בארמון המעוצב כטירה גרמנית. תמיד לבש חליפות מחויטות וכובעים יקרים, וכמובן, כיאה לאציל טיפוסי, השתמש במקל הליכה בעל גולת כסף מגולפת. קובילנסקי היה איש העולם הגדול. הוא דיבר ברוסית ובאידיש שוטפת והיה האידעם (החתן) המועדף של סבתא זלדה. הוא איבד את כל רכושו במלחמת העולם השנייה ועלה לארץ חסר כל.

פגשתי אותו במחנה העולים שער העלייה ליד חיפה. הוא ואשתו - דודתי, ישבו בתוך אוהל ענק, לידם שתי מזוודות מרופטות, רכושם היחיד.

תחנתם הראשונה היתה מחנה עולים בשער מנשה. הם התגוררו במבנה מפח גלי, ירושה מהצבא הבריטי, מחולק לחמישה חלקים על ידי מחיצות דיקט ובהם התגוררו חמש משפחות.

באותם ימים למדתי בקורס למרכזי משק קיבוצי שהתקיים בקיבוץ עין חרוד, ובשבת נסעתי לבקר אותם. חוץ ממני לא היו להם קרובים או מכרים בארץ. כדי לעזור להם נתתי להם חמש לירות, דמי החופשה השנתית שקיבלתי מהקיבוץ.

הדוד התחיל לעבוד כמחלק דואר במחנה והרוויח כמה גרושים. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך.

כשעברו לגור במחנה ישראל ליד שדה התעופה לוד, המבנה כבר היה מרווח יותר, כ-15 מטרים מרובעים, וכלל גם ארגז קרח. הדודה תיקנה בגדים לויצו והוא עבד בעבודות מזדמנות. למרות גילו המתקדם ומחלת הסוכרת שלו הוא היה מוכן לעבוד בכל עבודה.

ואז פרצה מלחמת סיני. כשחזרתי הביתה קיבלתי מהדוד גלויה. הוא שכר דירת חדר ומטבח בשכונת שפירא בדרום תל אביב, ודרך קשרים מצא עבודה כנער מעלית בבית הציונים הכלליים. הדוד והדודה היו ברקיע השביעי. סוף סוף היתה להם קורת גג, פרנסה, ואפילו מקרר אמקור חדש.

בכל פעם נהגתי לספר להם על הקיבוץ, על הפרות והתרנגולות, על הטרקטורים. "אני מבין יִינְגֶעלֶא (ילד)", הוא אמר לי, "אבל מה יש לך מכל זה?". הוא לא הבין כיצד אנשים יכולים תחלק ברכוש, בייחוד אחרי הכישלון הצורב של הקולחוזים ברוסיה הסובייטית.

הדודה היתה טיפוס עדין וחולמני, ניגוד מוחלט לחומרנות של בעלה, אולם תמיד הקפידה להתלבש בטוב טעם, גם בתקופת המעברה. חלומה להיות מורה לצרפתית לא התגשם. היא אהבה לצפות בסרטים. הדוד לא התעניין ברומנים ובסרטים ואת זמנו הפנוי העביר במשחקי פוקר אין-סופיים. כדי לשמח קצת את הדודה הזמנתי אותה לסרט צרפתי "הירושימה מון אמור" (הירושימה אהובתי). היא התרגשה מאוד ודמעות של שמחה זלגו מעיניה. שנים רבות אחר כך, כאשר היתה כבר בבית אבות ברעננה, היא לא שכחה את החוויה הזו ובכל ביקור הודתה לי על האושר שהענקתי לה.

הדוד קובילנסקי, שהכיר יינות משובחים ומאכלים יקרים, הסתגל במהירות לרמת הקיום בארץ. רגעי האושר שלו היו בשוק הכרמל. פעם בשבוע הוא נהג להגיע לשם ולחפש מציאות ולקנות ירקות ופירות ובעיקר "א פעטער הון" (תרנגולת שמנה). כשבידיו שני סלים עמוסים הוא היה מחליף שני אוטובוסים ומגיע הביתה עייף אך מאושר.

מרק ה"פעטער הון" של הדודה, עם "פרפלך" (אטריות), היה שמימי ממש. בכל פעם שבאתי לביקור הייתי מביא לדוד בקבוק יין לבן יבש הוק, פאר היין הישראלי באותם ימים, שהשלים את החגיגה הקולינרית. לא ידענו אז על כולסטרול ושאר מרעין בישין ונהנינו מכל מאכל. 

בשבת אחת לקחתי אותם לביקור בביתי במושב ביצרון. אחרי הארוחה החגיגית ביקרנו בתחנת הטרקטורים שניהלתי. נכנסנו למחסן הזרעים. שלפתי דקר ללקיחת דגימות זרעים והנחתי מולו כמה זנים של חיטה. הדוד נדלק. הוא הכניס גרעין לפיו, עצם עיניו ופסק: "זה דורום - חיטה לפסטה, וזאת חיטה רכה - ללחם. וזה אפילו לא מתקרב ל-hard red winter wheat של אירופה".

פניו של הדוד קרנו ואני הייתי המום. אין לי ספק שהיה סוחר תבואות ממולח ועשה את המיליונים שלו ביושר.

השנים חלפו ואני הקמתי משפחה.

יום אחד שוריק מטלפנת לעבודה ואומרת שהדוד אושפז במצב קריטי בבית חולים דונולו ביפו.

הגעתי לשם מיד. הרופאים אמרו לי שהוא לא בהכרה ושאין לו סיכוי.

ישבתי ליד מיטתו במשך שעות. הוא לא דיבר. רק שכב בעיניים עצומות.

פתאום הוא פקח עין אחת ומלמל: "יינגעלא, הצהובים בכיסא". אלה היו מילותיו האחרונות.

כעבור יומיים הוא נפטר ונקבר בחולון.

כשסיפרתי לדודה על מה שאמר היא אמרה שיום אחד היא תגיד לי למה התכוון. אבל שנינו שכחנו מכך.

היא נפטרה בבית אבות.

אחרי הלוויה התכנסנו בביתם של הדוד והדודה בשכונת שפירא. סיפרתי למשפחה על מילותיו האחרונות של הדוד.

בן דודי קפץ מיד ממקומו ורץ למטבח וחזר עם סכין ביד. בתוך כמה דקות הוא קרע את הכיסוי בכיסאות המטבח, ובאחד מהם התגלה המטמון. היתה שם חגורת בטן מלאה ב"נפוליאונים" (מטבעות זהב).

המטבעות נמכרו והכסף תמורתן חולק בין ארבע אחיותיה של הדודה שהיו אז בחיים.

כיצד הוא הצליח להעביר את המטמון דרך הגבולות ולשמור אותו גם ברגעי מחסור ומצוקה - זו תעלומה שנשארה ללא פיתרון עד היום.

לרשימת הסיפורים

ושבו בנים לגבולם

 

בשנת 1922 אבי הגשים את חלום חייו כאשר סיים לבנות מנסרה (Saw Mill).

זו היתה מנסרה מודרנית בעלת 20 מכונות לחיתוך בולי עץ (cutters) המופעלים על ידי מנוע קיטור ואשר נקנו בגרמניה. העצים הובאו לארץ באמצעות דוברות - רפסודות של קורות עץ. הדוברות שטו בנחלים שמוצאם בהרי הקרפטים עד שנשפכו עם הזרם לנהר הדנובה.

השייטים היו אנשי הרים מסוג מיוחד. הם חיו על הרפסודות במהלך השיט שארך כחודשיים, וכשהגיעו לבסוף ליעדם הכינים כיסו את כל גופם, בעיקר בגבות ובזקן. הם נראו כמו האדם הקדמון.

אבא קנה יער ושכר צוות חוטבים מקצועיים שסיפקו לו בולי עץ באופן רציף פרט לעונת החורף. התקשורת ביניהם היתה באמצעות מברקים, ובמשרד המפעל נערמו ערימות מברקים במשך כל שעות היום.

עבורנו, הילדים, המפעל של אבא היה מגרש משחקים חלומי. הלהיט היה קרוניות ההגשה של בולי העץ. היינו משתלטים על קרונית, בורחים לשטחי הייבוש ומתחילים לטוס כמו משוגעים. המקום המסוכן ביותר במפעל היה בקומת הקרקע, שם פעל ציר העברת הכוח מהמנוע ל-20 מכונות חיתוך, באמצעות רצועות עור נמתחות. הרעש היה נורא אבל אף אחד לא השתמש באטמי אוזניים. מרתק היה להתבונן בפעולת המנוע. גודלו כקטר רכבת, גלגל התנופה שלו בקוטר שני מטר והאנרגיה שהפעילה אותו היתה קרוניות של נסורת שנפלה ממכונות החיתוך. תפקיד חשוב נוסף של המנוע היה גם להפעיל את הצופר שהודיע לכל העובדים שהגיעה שעת ההפסקה. רעש הצופר נשמע בכל רחבי העיר.

בכל פעם שאחי ואני הגענו למפעל אבא הצמיד לנו שני שומרי ראש. הם שמרו עלינו ורדפו אחרינו לכל מקום, אבל אבא לא הסתפק בהם ועיניו חיפשו אחרינו בחרדה לשלומנו.

העיר שבה גרנו, טולצ'ין, היתה עיר נמל, במקום שבו מסתעפת הדלתה של הדנובה לזרועות. העיר ריכזה בתוכה מגוון של קבוצות ועמים: יוונים, ליפובנים, תורכים, בולגרים ועוד. רוב הלקוחות של אבא היו ליפובנים - שבט רוסי שנרדף על ידי הכנסייה הרוסית. הם מצאו מקלט בדלתה ועסקו בדיג.

המפעל של אבא פרח עד 1930 ואז פרץ המשבר העולמי ובעקבותיו המפעל נסגר.

ב-1935 אבי חידש את פעילותו של המפעל והיא נמשכה עד שנת 1940. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה המפעל הוחרם על ידי הגרמנים, פורק ונשלח לגרמניה. ב-1940 עדיין לא רצחו יהודים באופן שיטתי אלא החרימו את רכושם וריכזו אותם בגטאות. אבא לא הסכים לחתום על ויתור על המנסרה. הוא נלקח בלילה למטה המפלגה הפשיסטית. בדרך הוכה עד עילפון, לעיני אחי שליווה אותו בעיניו מרחוק.

האנשים ברחוב פחדו להתערב. אבל קרה נס. ברחוב עבר שופט מחוזי שהכיר את אבא. הוא ניגש לשומרים וציווה להביא אותו מיד לבית חולים. כשאבי הגיע לבית החולים השופט שכנע אותו לחתום על ויתור, שאחרת - אשתו תהיה אלמנה והילדים יתומים. אבא חתם, והשופט עזר לו לברוח למקום מסתור בדלתה, אצל הליפובנים. בעזרתה של בעלת הבית שלנו, יוונייה זקנה בשם גברת וסיליו, הצטרפנו לאבא.

הייתי אז בן 9. השנים האלה, שהסתיימו רק כעבור חמש שנים בתום המלחמה, הן חור שחור בזיכרון שלי בשל הקדחת שחטפתי. הקדחת הזאת כמעט חיסלה אותי. רוב הזמן שכבתי במיטה חצי מת. הטיפול בי היה בעשבי מרפא מגעילים שלא עזרו הרבה אלא רק הורידו את החום במקצת. וכך חלפו השנים האלה על פני מבלי שחוויתי את ילדותי, שנים שבהן לא למדתי, לא היו לי חברים ורוב הזמן קדחתי.

רק בסוף המלחמה אבא הצליח להשיג כינין שריפא אותי כליל, אבל הייתי תשוש. רק עור ועצמות.

כשהמלחמה נגמרה חזרנו לביתנו. כדי להתפרנס, אבא עבד כמנהל חשבונות עבור חברים יוונים. אני זוכר היטב את אימת ימי סגירת המאזנים. המאזנים נערכו באופן ידני ותמיד היו שגיאות בחישוב. באותם ימים אבא התהלך עצבני, לא ישן ולא אכל עד שהצליח לאפס את המאזן על אפס.

עד המלחמה אבא כיהן כראש הקהילה היהודית. הוא היה ציוני פעיל מאוד. הבית היה מלא בפרסומים של קק"ל, של הסוכנות והתנועה הציונית. חלומו היה להעביר את המפעל לארץ ולהביא בולי עץ מלבנון דרך הרכבת. אותי ואת אחי הוא שלח ללמוד עברית אצל רב הקהילה, והקפיד לבדוק בעצמו את התקדמותנו בלימודים.

אבי ואמי גדלו על פי מסורת שעל פיה כאשר גבר מגיע לגיל חמישים הוא מתחיל לחסוך כסף לנסיעה לארץ ישראל. זו היתה מצווה למות בארץ הקודש.

בהזדמנות הראשונה הוא שלח אותי לארץ ב-1946 בתקווה שהם יעלו אחרי. אבל הגורל התאכזר אליו. הקומוניסטים תפסו את השלטון ושערי היציאה נחסמו לחלוטין. הנתק בינינו נמשך עד שנות השבעים, כשהתחילו לשחרר יהודים תמורת תשלום בדולרים.

אחי סיפר לי שאבא נהג ללכת לבולשת מדי שבוע כדי לבקש שיתנו לו לעלות לארץ ולראות את הנכדים. בכל פעם שהגיע לשם והתחנן שייעתרו לבקשתו, השיב לו הקצין: "דדושקה (סבא נחמד), לך הביתה. האישור יגיע, אל תדאג".

אבא לא זכה לעלות לארץ. הוא נפטר בשנת 1968 מהתקף לב.

עשיתי מאמצים רבים כדי לגלות את קבריהם של הסבים שלי שנקברו בהר הזיתים, אולם ללא הצלחה. לפחות הצלחתי לשמור על המסורת והעליתי את עצמות אבי לארץ. הוא נקבר ליד קברה של אמי, בבית העלמין של באר שבע. על המצבה שלו כתוב משפט אחד המבטא את חלום חייו "ושבו בנים לגבולם".

עד היום נשארה אצלי האהבה לריחו של שרף העץ החתוך, שריחף תמיד במנסרה. בכל פעם שאני עובר ליד נגרייה אני עוצר את המכונית, שואף את הריח המשכר, עוצם את העיניים ומרחף לשנייה בכנפי הזיכרון האבוד.

לרשימת הסיפורים

רגעים של שמחה ושל עצב

 

  אחרי הכרזת המדינה השתוללנו כל הלילה בפרץ שמחה שקשה לתארו. למחרת קמנו בשעה ארבע בבוקר כדי

אחרי הכרזת המדינה השתוללנו כל הלילה בפרץ שמחה שקשה לתארו. למחרת קמנו בשעה ארבע בבוקר כדי להמשיך באימון במקלע ברן, במסגרת תוכנית אימון מזורז של ההכשרה לקראת מלחמה. תוך כדי האימון בחורשת האקליפטוס ליד הקיבוץ, החלה התקפה של מטוסים מצריים על תל אביב. בהתקפה נהרגו 42 אזרחים. למדינה שקמה לא היו כל אמצעים נגד מטוסים, והספיטפיירים המצריים חגגו בשמים. תחושת חוסר האונים לא הוסיפה למורל.

כעבור מספר ימים היתה התקפה על שדה התעופה תל ליטבינסקי. גם שם הטייסים המצרים טסו בגובה נמוך והטילו פצצות ללא חשש מתגובה. ב-3 ביוני 1948 התרחש נס. באותו יום, לפנות ערב, הטילו שני מטוסי דקוטה מצריים פצצות על תל אביב ופתח תקווה, דרך פתח המטוס. אותה שעה היינו בחפירות, מביטים לשמים בייאוש. לפתע הופיע כלי טיס קטן, מכסיף באור השמש השוקעת, ופלט צרורות של כדורים לכיוון הדקוטות. מהומת אלוהים קמה בחפירות. "זה שלנו! יש לנו מטוס קרב!" המבוגרים בכו מאושר. אנחנו, הצעירים, רצנו כמטורפים ועלינו על גג חדר האוכל כדי לעקוב אחרי הקרב שהתנהל בשמים. ראינו את אחת הדקוטות בוערת ומיד צוללת באזור חולות נבי רובין. כעבור זמן קצר הופלה גם הדקוטה השנייה. היה זה מסרשמיט ס119, היחיד שהיה כשיר באותו יום, והוא הוטס על ידי מודי אלון. מתברר שכמונו, כל תושבי תל אביב והסביבה ראו את הנס.

החל מאותו יום עברה השליטה בשמים אלינו, ואוזלת היד הפכה לחגיגת ניצחון.

מוקד חדש להתרגשות היה הופעתם של חברי הכשרת גבעת השלושה שלחמו בירושלים ובהפוגה הראשונה חזרו להתארגנות ולמנוחה. ליווינו אותם לכל מקום והקשבנו בצימאון לסיפוריהם על קרבות ירושלים, על גבורתו של נתן קליינברגר, שאיבד בקרב את עינו השמאלית ואת שתי ידיו, ועל עוז רוחו של בנימין שנפל בקרב. התרשמנו בייחוד מהשלל שהביאו אתם הלוחמים - מגוון כובעים של שוטרים, לגיונרים, נוטרים וקצינים בריטיים. בשיחות עם הלוחמים בארבע עיניים התגלה פן אחר של המלחמה, כשסיפרו על הייאוש והתשישות הפיזית והנפשית. כל אחד חיפש מוצא מהתופת. היו שהצטרפו ללהקת הצ'יזבטרון, אחרים הלכו למטה הפלמ"ח והיו שהחליטו לעסוק בהדרכת טירונים. 

מקרב הלוחמים שחזרו להפוגה מהקרבות היו גם בֶּני מרשק שהיה פוליטרוק הפלמ"ח, וישראל כרמי מפקד בכיר בחטיבת הנגב, שנתנו לחברי הקיבוץ סקירה מפורטת על המצב הביטחוני. חברי מפא"י החליטו להחרים את המפגש. כששאלתי למחרת את המדריך שלנו, איש מפא"י, מדוע עשו זאת חבריו לתנועה, הוא השיב בנחרצות: "בני הוא שוויצר ומתרברב".

הייתי המום.

למען האמת צריך לומר שגם חברי אחדות העבודה בקיבוץ לא היו צמחונים במיוחד. הם ארגנו לנו מפגשים חשאיים מחוץ לקיבוץ וניסו לשטוף לנו את המוח בביקורת קטלנית על בן גוריון ומפא"י, תוך האדרת שמו ופועלו של טבנקין, ראש התנועה. התוצאה הסופית של החתרנות של שני הצדדים היתה פילוג של ההכשרה.

אבל היו גם רגעים של ביחד, של התעלות מעל המחלוקות. למשל, הדאגה העמוקה לגורלה של ירושלים הנצורה. באותה תקופה תפוחי האדמה היו מצרך נדיר, בשל מחסור בפקעות שהובאו מאירלנד. זו הסיבה שהירקן בקיבוץ, אדם מבוגר, גידל ליד הגבעה, על חלקה חולית של כ-20 דונם, תפוחי אדמה. החלקה היתה מטופחת לתפארת ותפוחי האדמה רוססו מדי שבוע במרסס גב נגד מחלת הפיטופטורה, אימתם של המגדלים באותם ימים. מהרכילות במקלחת למדתי שהיבול מיועד לירושלים הנצורה וכי לנו לא תישאר אפילו פקעת אחת למזכרת. ההוצאה מהאדמה של תפוחי האדמה בוצעה במחרשה רתומה לפרד, אך האסיף היה ידני וכל חברי המשק והנוער התנדבו למלאכה. לפנות ערב הופיעו שתי מכוניות משוריינות שלקחו את השקים המלאים לירושלים. אני לא זוכר את שמו של הירקן אבל את פניו הזורחות ואת עיניו הלחות שעקבו אחר המשאיות המתרחקות לכיוון ירושלים לא שכחתי עד היום.

חיי הקיבוץ לא פתרו את בעיית חוסר השוויון הקיים בחברה האנושית. לכאורה היה שוויון כלכלי בין החברים אך חלק מהם, בייחוד בעלי התפקידים במשק ובחוץ, יצרו פרצות מסוכנות והיו להם מכשירי רדיו, ביגוד פרטי, כסף ורכב צמוד.

גם הריבוד החברתי לא נעלם. יוצאי ליטא זלזלו ברוסים, הרוסים ירדו על יוצאי רומניה, אלה צחקו על הגליציאנרים, והחד-גדיא לא פסח על העיראקים. קרקס אמיתי.

בנוסף, התלות בבעלי מקצוע בתוך הקיבוץ יצרה מתחים בין החברים. אם החשמלאי שם עליך עין, הסיכוי שלך לתקן בעיות בחשמל שאף לאפס.

אפליה ונפוטיזם שלטו גם בהנהגת התנועה, והאידיאולוגיה היתה נושא גמיש. המקורבים לצלחת זכו לצ'ופרים, לנסיעות לחו"ל, ללימודים גבוהים ולג'ובים בממשלה ובמפלגה. עולם כמנהגו נוהג.

כחבר קיבוץ, ההזדהות שלי עם האידיאולוגיה הקיבוצית היתה מוחלטת. לא פקפקתי לרגע בחשיבותו של התפקיד החלוצי של הקיבוץ, ובכל תפקיד שמילאתי השקעתי את האנרגיות שלי עד תום. מהצללים פשוט התעלמתי. לא ייחסתי להם משקל במהלך העשייה החלוצית.

המשבר התרחש כאשר ביקשתי לצאת ללימודים בפקולטה לחקלאות. האסיפה דחתה את הבקשה בנימוק שחברים רבים רוצים ללמוד באוניברסיטה והמשק לא יכול לעמוד במעמסה הכספית. גם הצעתי לממן את הלימודים בעצמי על ידי עבודה בירושלים נתקלה בסירוב. החלטתי לעזוב את המשק. העזיבה הובילה לחרם חברתי שהוטל עלי. החברים הכי טובים שלי ניתקו איתי את הקשר, כאילו הייתי מצורע.

התחנה הבאה שלי היתה ניהול תחנת הטרקטורים במושב ביצרון. המושב היה ותיק, מזדקן. המשפחות התקיימו ממשקים קטנים שבקושי הצליחו לפרנס אותן.

באותם ימים ענף הפלחה לא היה מוכר במושבים ואני הייתי אמור לפתור את הבעיה של ההגבלה בהספקת גרעיני מזון לעופות בלול. הממשלה הקציבה מזון ללולים בהתאם לתוצרת המשווקת לתנובה, ולא יותר מכך. ותיקי המושב, שהתקיימו בצמצום רב מהלול, החליטו לפתור את הבעיה על ידי גידול גרעיני מזון לעופות שיוביל לפיתוח של ענף הלול. אני הייתי אמור להיות ספק הגרעינים כדי לעקוף את הפיקוח הממשלתי.

קניתי טרקטורים וזרעתי בכל שדה פנוי שהיה בסביבה. הגרעינים התחילו לזרום למחסן, והוותיקים חגגו. המניה שלי במושב עלתה וזכיתי מהמושב לכל ההטבות האפשריות. קנו לי ג`יפ - הרכב היחיד בכל המושב, ובמקום הצריף המט לנפול שבו גרתי קיבלתי בית. גם המשכורת שלי עלתה.

צרות העין והקנאה של המושבניקים לא איחרה לבוא.

כולם היו מפאיניקים, אבל הרקע המפלגתי המשותף לא מנע תחרות בין המשקים והטלת סטיגמות, שהיו הגורמים העיקריים לאיבה התהומית בין החברים.

לכל משפחה היה תיוג. "רמאים" הם אלה שנתפסו מוהלים במים את החלב שמכרו. "שותפים לדבר עבירה" היו אלה שהשכירו חדרים לנופש. "משתמטים" היו המשפחות שבהן הבן לא הלך לצבא.

כלפי כולם היו נחמדים, במיוחד אלה שציפו לטובות הנאה. למשל, משפחה שקיוותה שהתפקיד שלי יעבור לבן, או אחרים שחשבו שאני מועמד ראוי לבתם שהגיעה לפרקה.

היו גם נקודות אור בחיי המושב. מוסד המשפחה היה איתן, שלא כמו ההפקרות בקיבוץ. מוסר העבודה היה גבוה, ובעונה הבוערת עבדו מהזריחה עד השקיעה. גם זה היה שונה מהקיבוץ. חלק מהחברים בקיבוץ עבדו לפי השעון ולא היה איכפת להם מה קורה בקיבוץ.

בני המושב התנדבו לשרת ביחידות מובחרות, חלקם היו טייסים מצטיינים. מבחינה זו הם היו דומים לבני הקיבוצים באותה תקופה. מספר הנופלים במלחמות מקרב בני המושבים היה גבוה, וביניהם עלם חמודות, עמיקם ריכלין ז"ל, שהכרתי מקרוב. מותו גרם לי צער רב.

התפקיד שבא אחרי המושב היה מנהל ביצוע בתחנת הטרקטורים האזורית במושב בית הגדי בנגב. נשארו לי חמישה חודשים לתחילת הלימודים בירושלים וניצלתי אותם כדי להרוויח עוד קצת כסף. רוב הזמן המנהל לא היה בשטח וכל המטלות נפלו עלי. עבדתי כמו מטורף. חרשנו את כל הנגב. הכנו את האדמה לכרמים ולמטעים וחרשנו אותה בעומק של 45 ס"מ. באותם ימים החריש העמוק היה אמצעי חשוב במלחמה נגד היבלית שחגגה בשדות הנגב.

החריש נעשה בטרקטורים שהמדינה קנתה מגרמניה בכספי הפיצויים, אבל הם לא התאימו לתנאי הארץ. הקירור שלהם היה מבוסס על אוויר, ובחום המדברי הם התקלקלו כל הזמן. ההספקים שלנו היו אפסיים. למזלי היו בין העולים החדשים כמה מכונאים מעולים שהצליחו בכל פעם לתקן את הטרקטורים ולהציל את המצב.

בבית הגדי פגשתי לראשונה את יוצאי ג'רבה, אי בתוניס.

יום אחד התבקשתי על ידי הרב של המושב להגיע לביתו. ידעתי שכל חברי המושב מעריצים אותו ומקבלים את דבריו ללא עוררין. את פני קיבלה בתו של הרב. היא היתה נערה יפת תואר. לאחר שהמתנתי קצת עד שהרב יגמור להתפלל, היא הכניסה אותי לחדרו. היה זה חדר קטן דחוס בספרים. הוא הסתכל עלי במבט חמור ואמר לי: “אנחנו, אנשי ג'רבה, קנאים מאוד. אנחנו לא מסכימים שבשבת תיכנס למושב ברכב". אמרתי לו שאין שילוט ואני חדש כאן, אבל זה לא עניין אותו. "יהודי לא צריך שילוט כדי לשמור על השבת", הוא פסק.

החל מאותו יום לא נכנסתי יותר עם הרכב בשבת, אבל עקבתי אחרי בתו היפהפייה של הרב. כדי לסייע בכלכלת הבית היא עבדה בקיבוץ סעד הסמוך למושב. ידידים מהמושב סיפרו לי שהיא מיועדת לעילוי ממשפחת אבו חצירה ושכדאי לי לרדת מהעניין, אבל לא הצלחתי להקשיב לקול ההיגיון ובבקרים הייתי עוקב אחריה מחלון חדרי בתקווה שתעיף מבט לעברי. זה לא קרה. היא התחתנה.  

באותה תקופה היישובים החדשים בנגב היו במצב כלכלי קשה ביותר. לא היו מקורות פרנסה ורוב המתיישבים עבדו בעבודות יזומות בקק"ל, במע"ץ ובקיבוצים. רק משהעזו המתיישבים לפתח יוזמות עצמאיות, בניגוד למדיניות הסוכנות, החלו להופיע ניצנים של הצלחה. בדיעבד ידוע היום שתכנון המושבים היה לקוי וכי לא ניתן לקיים משק על חלקות קטנות ובתכנון ייצור המוכתב מלמעלה. מי ששרד במושבים ובעיירות הפיתוח ראוי לכל השבחים והכבוד. חבל שאין לתקופה הזו תיעוד וביטוי נאות בספרות.

בסתיו תשט"ו התחלתי ללמוד בירושלים. הייתי ברקיע השביעי. לגור בירושלים, ללמוד באוניברסיטה ולהכיר אנשים חדשים, זה היה עולם ומלואו עבורי. שכרתי חדר בקריית משה וסוף סוף היתה לי קורת גג משלי. למזלי, בעלת הבית ובנה שהו רוב הזמן אצל הוריה ואני הייתי לבד בדירה. האופוריה צנחה במהרה כאשר התחילו להתגלות החורים בהשכלתי. מעולם לא למדתי פיזיקה. גם אנגלית לא או חשבון ברמה גבוהה. בפיזיקה הציל אותי מורה מופלא, פרופסור, ובזכותו קיבלתי ציון טוב במבחן הסופי. המלאך הגואל בחשבון היתה חברתי שלמדה בתיכון בקריית חיים. באנגלית הייתי כישלון מוחלט. לא ידעתי כלום. קיבלתי שיעורים פרטיים אצל מורה מבוגרת שהתגוררה בנחלאות. אני לא זוכר את שמה אבל דמותה האצילית מלווה אותי עד היום. היא גרה עם בעלה הנכה בדירת חדר, מבריקה מניקיון ומאווררת תמיד. היא נראתה לי כמו נערה מזדקנת. הגיל רק צבע את שיערה בלבן. היא התחילה איתי מאפס. בסבלנות אין קץ, מלווה תמיד בחיוך רך, היא קידמה אותי בתוך שנה למצב שאפשר לי לקרוא ולהבין טקסט מדעי באנגלית. התגמול לא איחר לבוא. קיבלתי את ה-100 הראשון שלי אצל פרופסור ברגמן בביוכימיה.

לאט לאט התחלתי להכיר את הירושלמים. בשוק, במכולת, באוטובוס ובעיקר במילואים כשצורפתי ליחידת הסיור של חטיבת ירושלים. חברי היחידה היו טיפוסים מיוחדים. ידידותיים מאוד וחייכנים אבל שומרים בקנאות על הקודים הירושלמים, שבעיני זר תורגמו לתחמנות, בדלנות ולזיק של גזענות. הם היו אומנים בהתחמקות ממטלות הצבא ואי אפשר היה לתפוס אותם על חם. אלה היו העמך של ירושלים. לעומתם, יוצאי רחביה והסביבה היו שחצנים, נסיכי ירושלים. לא כללתי בין הירושלמים את החרדים שאתם לא היה לי שום מגע. בעיני הם היו כמו מפלנטה אחרת. 

בשנות החמישים ירושלים היתה עיר חצויה ופרובינציאלית ולא היו בה מקומות של בילוי ותרבות. ואולם בתחום אחד היא הרשימה אותי. בפעילות המוזיקלית שלה. הכרתי פסנתרן שהכניס אותי לכל המופעים והסכים שאתלווה אליו לחזרות. התאהבתי בפרוקופייב, התפעלתי מסיבליוס והוקסמתי ממהלר, וזאת מבלי שהיה לי רקע מוקדם בתחום הזה. האמת היא שבקיבוץ היה ניסיון של מחלקת התרבות של ההסתדרות לתרבת אותנו ובכל שבוע היא שלחה לנו תקליטים של מוזיקה קלאסית. מי שהיה ממונה על כך היה עזריה, שניגן פעם בקלרנית. תחילה היה נותן הסבר קצר על היצירה, ואז השמיע אותה לפנינו. פעם החלטתי להחליף את סדר התקליטים שהכין עזריה, כדי שההסבר שלו לא יתאים ליצירה. להפתעתי אף אחד לא שם לב לכך. כך התברר לי שהמוזיקולוג שלנו פשוט מתרגם מאנגלית את הכתוב מאחורי עטיפת התקליט.

אבל בירושלים, בבגרותי, זה היה אחרת. הייתי מנצל את ההזדמנות שבעלת הבית לא היתה בדירה כדי להשמיע בעוצמה את תכנית הרדיו "מוזיקה קלסית כבקשתך". עד שיום אחד השכנים התלונן בפני בעלת הבית ש"לא מספיק שבחורות מבקרות כל הזמן את הסטודנט שלך, הוא גם משגע אותנו עם קלויסטר מיוזיק" (מוזיקה כנסייתית).

הדבר הראשון שקניתי בארצות הברית היה מערכת סטריאו של Fisher, שהיתה ידועה באיכותה המושלמת.

"זה נהדר", אמרתי לאשתי בהתלהבות כשהיינו בחנות, "אפשר ליהנות כאן מטווח רחב של צלילים".

היא חייכה אלי. "יפה, אבל אולי כדאי שתיגש קודם לבדוק את טווח השמיעה שלך?"
בבדיקת השמיעה התברר לי ששתי המלחמות שעברתי מחקו לי חמישים אחוז מיכולת השמיעה.

למרות זאת קנינו את המערכת ואין יום שעובר מבלי שאיהנה מהמוזיקה האהובה עלי.

בשבתות ובחגים חרשתי ביסודיות את ירושלים והסביבה. הייתי בכל פינות החמד, במערות ובנקיקים. ההזדמנות לחקור כל מקום ניתנה לי בעיקר בחופשת הקיץ, כשעבדתי במחלקת התברואה של העירייה. היה עלי למלא סקר על פחי האשפה בעיר. התעודה שצוידתי בה מטעם העירייה אפשרה לי לשוטט בכנסיות ובמנזרים – מקומות שלא יכולתי להיכנס אליהם לולא התפקיד. הביקורים במקומות האלה היו עבורי כמו נסיעה לחו"ל, כאילו הייתי ביוון, בצרפת או ברוסיה.

החגיגה הירושלמית הסתיימה כאשר עברתי ללמוד ברחובות.

הפקולטה לחקלאות ומכון וויצמן הפיחו ברחובות חיים חדשים. רחובות דאז היתה מושבה רדומה, טובלת בצמחיה ירוקה, בנויה מבתים שרובם חד-קומתיים ומוקפת פרדסים. בגלל הלחות הגבוהה ואדמת החמרה הצמחים חגגו והנוף היה פסטורלי ושקט.

כאן הכרתי את אשתי שגדלה בנוף הזה וספגה את הרוגע והשלווה של רחובות. אופייה היה ניגוד מוחלט לאופי המתפרץ והתוסס שלי. בצדק היא מכנה אותי "הר געש", ואני קורא לה “לה ג'וקונדה מרחובות”, כי החיוך המבויש והמקסים שלה מזכיר לי את המונליזה של דה-וינצ'י.

אנחנו חיים ביחד כבר יותר מחמישים שנה, באהבה וברעות. הקמנו בית, גידלנו ילדים, ובהתחשב בגילנו המתקדם אנחנו מתפקדים כלל לא רע. המשפחה מציפה אותי באושר שלא הכרתי. אחרי כל התהפוכות והטלטולים בחיי מצאתי אהבה של חסד ואמת.

עברנו יחד את כל שלבי ההתפתחות של משפחה: לידה, מחלות ילדים, מרידות של גיל הטיפש עשרה, מלחמות ואובדן ההורים. התמיכה ההדדית מנעה זעזועים קשים ובלמה את העקה ואת עוצמת הפגיעות.

הקשר העמוק בינינו נשמר גם בימי הזיקנה, וזאת על אף השינויים שחלו בנו, הגופניים והנפשיים. לפעמים אני חש שהאהבה בינינו, שהתגברה עם השנים, כל כך חזקה עד שהכאבים והמחושים של אשתי מקרינים עלי ואני חש על בשרי את הכאב הגופני והנפשי שלה.

הסיפוק והאושר בימי הזיקנה הם אחרים ואינם דומים לאלה שהיו בעבר, אבל מרכיבי הליבה של האהבה שלנו נשארו ללא פגם. הציפיות לרגעי האור הולכות ומצטמצמות ואנו מודעים לבלתי נמנע, אבל כל זמן שאני קם בבוקר וזוגתי נושמת לידי, אני מודה לבורא עולם על שהעניק לנו עוד יום מאושר.

 

לרשימת הסיפורים 

מסתור

 

בחצר שלנו היה עץ תות ענק. עלוותו כיסתה את רוב השטח וגובהו כשלושים מטרים.

המקום הזה היה פלנטה אחרת, מקום מסתור רוחש חיים ומלא תותים שחורים בטעם מופלא. בהסתעפות שנוצרה בין שלושה ענפים בניתי לעצמי משטח ומעקה ויצרתי קן נחמד שאפשר לשבת ולשכב בו בנוחיות. שפע העלים של העץ הסתיר את הקן לחלוטין ולא ניתן היה להבחין בו מלמטה או מהצדדים.

הקן הזה שימש אותי לעיתים קרובות כשברחתי בעקבות הסתבכויות שונות. כמו למשל כאשר שברתי את חלון השכנים במשחק כדור רגל או רבתי עם אחי או זללתי את העוגות שהיו מיועדות לאורחים ועוד תעלולים שונים ומשונים. בכל פעם שנעלמתי כך, ראיתי את אבא ואת אחי מתרוצצים אצל השכנים ואמא מחכה ליד השער. הייתי מחכה שעתיים-שלוש עד שהדאגה הפכה לחרדה ממש, ורק אז הופעתי, מובס ובוכה, וזוכה לחיבוקים ולחנינה מלאה.

הקן לא היה רק מקום מסתור. ביליתי בו שעות בקריאה ובטוויית חלומות. טסתי לירח וצללתי במעמקי הים בעקבות ז'ול ורן, נלחמתי כמו טרזן בתנינים ובציידי הפילים, הגיתי תכנית הצלה לספנסר טראסי בסרטו קפיטן אמיץ לב. מוחי הקודח יצר עלילות גבורה וחלומות ללא הרף, עד שהייתי נרדם בתוך הקן הירוק, מותש ומאושר.

לעיתים הופרה הפרטיות על ידי אורחים בלתי קרואים - מיני חרקים, ציפורים או חתולים סקרנים. הציפורים נמשכו לשפע התותים והתרגלו לאורח המוזר בעל העיניים הגדולות והסקרניות, שלא סיכן אותן. מגוון הציפורים היה עצום והן ריתקו אותי.

במקום שלי ארגנתי לראשונה תצפיות מסודרות בפרפרים, בזחלים, בחרקים ובציפורים. המיקרוסקופ שלי היה זכוכית מגדלת לאספני בולים ודרכו גיליתי עולם קסום של צבעים וצורות.

צפיתי גם באנשים שהתהלכו למטה מבלי לדעת שאני צופה בהם. הבנתי שמה שרואים מלמעלה ממעוף הציפור כלל לא דומה להתבוננות מלמטה. את זה כבר הוכיחו לווייני הריגול המציצים מלמעלה ומצפצפים על כללי האתיקה.

גיליתי למשל שבן דודי מתעסק עם העוזרת של השכן, ראיתי כיצד שכן אחר מתגנב כמו קוּטר (זכר של חתול) מיוחם לביתה של אישה שבעלה הפליג למרחקים. גיליתי גם שאחי מעשן בסתר בבית השימוש בחצר.

עולם מופלא ותוסס נגלה לעיני, עולם המחייב מחשבה אחרת. חשבתי על אלוהים. איך זה שהוא ברא את היופי ואת השלמות הזו בעולם, אך גם ברא את כל הרוע והכיעור שאנו פוגשים? חשבתי הרבה גם על המוות, בייחוד בעקבות מותן של שתי נערות צעירות שהכרתי מקרוב. כילד, קישרתי את המוות עם זיקנה ולא הבנתי איך זה שמלאך המוות נטפל פתאום לפרחים צעירים בשיא יופיים.

יום אחד נקטעו ההרהורים הפילוסופיים האלה ברזי העולם כשאורח חדש חנה תחת עץ התות. זו היתה מכונית אמבולנס קטנה של צבא אנדרוס הפולני. באותם ימים מכוניות היו דבר נדיר, ויצור הכלאיים הזה עורר את סקרנותי. ירדתי מהעץ ובדקתי ביסודיות את המכונית שדלתותיה לא היו נעולות. זאת היתה פיאט. מוט ההילוכים נע בקלות גם ללא לחיצה על המצמד, וההגה רך וידידותי.

עם הזמן הכרתי את הנהג. הוא היה רופא צבאי מבוגר שלן אצל השכנים. בבקרים הייתי עוזר לו להניע את המכונית בעזרת מנואלה. תוך כדי כך קלטתי מילים בפולנית כמו "פשקרה חולרה“ - קללה שגרתית של הרופא כשהמכונית מסרבת להידלק. תפקיד נוסף שהוטל עלי היה תיקון תקרים בשיטה הישנה כיוון שהצמיגים היו משופשפים לחלוטין.

בתמורה הורשיתי לשחק בפיאט וקיבלתי בולים לאוסף שלי. שיעורי הנהיגה הראשונים שלי היו על הפיאט. החלפתי הילוכים, אותתי, סובבתי את ההגה לכל הכיוונים ובעיקר השמעתי קולות של מנוע בהאצה ובעצירה.

כשהצבא הפולני עזב חזרתי לשגרה ולמקום המסתור שלי.

ממדי הענק של עץ התות היו חידה עבורי. לא היה בסביבתו מתקן השקיה ולא הבנתי מניין הוא מקבל מים. דמיינתי שמתחת לעץ נובע מעיין מים נסתר מעיני כל, נסתר כמו מקום המסתור שלי. שפע העלים וצבעם הירוק כהה העידו על אספקה שוטפת של מזון, בעיקר חנקן. אבל מהו אותו מקור? ההשערה שלי היא שהשורשים הגיעו לבור הספיגה (הג'ורה) שבחצר וזהו מקור המזון של העץ.

גם הפרי העסיסי היה פלא בעיני. בשלב הראשון צומחות תפרחות צפופות דמויות קרקפת, עד שהן הופכות לשקיות מלאות מוהל מתוק-חמצמץ שבמרכזן אגוזית קטנטנה. אז עדיין לא למדתי בוטניקה ולא ידעתי מהו פרי מדומה (החלק הנאכל בתות הוא מצעית הפרח, ולא השחלה. האגוזיות בתוך הציפה והשחלות והזרעים שבתוכן הם הפירות האמיתיים). זה היה טעים עד שיגעון. אכלתי כמויות עצומות של פרי ופעמים רבות זה גרם לי כאב בטן. אמי התלוננה כל הזמן שאני מכתים את הבגדים ושכבר אין לה כוח.

המתחרות שלי על הפרי הבשל היו הציפורים שהיה להן יתרון עלי: נוסף לחוש הראייה הן הפעילו את חוש הריח וברוב הפעמים השיגו את הפרי לפני.

מאז חלפו יותר משבעים שנה. באחד הימים חזרתי לחצר ילדותי בתקווה לראות את עץ התות הפלאי. העץ נעלם ובמקומו עומד בניין רב-קומות מכוער, ללא גינה.

הפעולה הראשונה שעשיתי כאשר עברתי לגור בבית פרטי עם גינה קטנה משלי היתה שתילת עצים, וכמובן שתלתי גם עץ תות שחור. זה לא הצליח. האדמה היתה מלוחה וכל העצים התנוונו ומתו. לא ויתרתי על חלום הילדות ובניתי לי מקום מסתור על גג הבית ובו פרגולה וגפן מטפסת. קיוויתי למצוא בקן החדש שלווה ופרטיות אבל גם זה לא הצליח. הסולם הספירלי שהוביל למעלה קרץ לילדים, את הגפן והענבים השחיתו הציפורים ומחלת הקימחון ומסביב צצו בניינים חדשים דו-קומתיים שחסמו את פיסת הנוף המדברי.

לאן אברח עכשיו, ואני כבר זקן ויגע. לטפס על עצים כחתול כבר איני יכול, והמועצה אוסרת להוסיף קומות לבית.

לא נותר לי אלא להפליג על גלי הזיכרון למרחב האין-סופי, ללא גבולות, ללא חסמים.

לרשימת הסיפורים 

מחקר, אורות וצללים

 

הזרע למחשבה שיום אחד אעסוק במחקר נזרע כנראה בקורס הראשון למרכזי משק קיבוצי שהתקיים בשנת 1950 בעין חרוד. בעין חרוד הכרתי חברים חדשים ואפילו הצלחתי לכבוש את לבה של האישה היחידה מתוך שישים הגברים שלמדו בקורס.

בתום הקורס נרשמתי ללימודים במכון להשכלה בכתב, שם השלמתי את רוב בחינות הבגרות. לאחר שעזבתי את הקיבוץ וחסכתי סכום כסף נאה ללימודים, פניתי לפרופסור שלימד אותי אגרונומיה בעין חרוד ושהבטיח שיעזור לי להתקבל לפקולטה לחקלאות. כשהצגתי עצמי בפני ועדת הקבלה הבנתי לפי החיוכים של הפרופסורים המכובדים שישבו שם, שהנאום שלי פתטי וכי לעבר החלוצי שלי אין כל משקל באקדמיה לעומת העובדה שאין לי תעודת בגרות. בכל זאת, לאחר התייעצות קצרה ביניהם הם אמרו שהם מוכנים לקבל אותי לפקולטה כתלמיד שלא מן המניין בשנה הראשונה, אחרי שאשלים את בחינות הבגרות שנותרו לי. זה מזכיר לי את הבדיחה המפורסמת של פרופ' פרנקל, שאמר שכדי להתקבל לרפואה צריך ציונים גבוהים ובחינות כניסה, כדי להתקבל למדעי הטבע צריך תעודת בגרות וכדי להתקבל לפקולטה לחקלאות צריך רק תעודת לידה.

החורים שלי בהשכלה הפכו את הלימודים לטראומטיים. לא היה לי מושג בפיזיקה, במתמטיקה ובאנגלית, אבל לבסוף עברתי את כל הבחינות, פרט לאנגלית. בשנה הרביעית ללימודי בפקולטה התקבלתי כעוזר מחקר עם תקן למרצה. ראיתי בכך הישג כביר.

את ההלם ה"אקדמי" הראשון שלי חטפתי כשהרציתי על ערכו של הזבל הירוק במחזור הזרעים. הנושא היה ציפור נפשו של הפרופסור שעזר לי להתקבל לפקולטה. בהרצאה טענתי שכל הממצאים מורים על כך שאין לזבל הירוק כל תרומה וכי הוא אינו כדאי מבחינה כלכלית. הפרופסור התנפל עלי וטען שכל הנתונים שלי לקוחים מפרסומים אמריקניים וכי התעלמתי משפע נתונים שצידדו בשיטה ופורסמו בגרמנית, בצרפתית וברוסית. לבסוף הוא גם ביטל את המינוי שלי.

התקבלתי לעבודה בתחנה לחקר החקלאות שבנגב – תחנת הניסיונות גילת. כאן חיכה לי ההלם השני בקריירה המדעית שלי. המנהל הישיר שלי לא התעניין בכישורים המקצועיים שלי. הוא רק רצה לדעת אם אני דובר פולנית. מנהל גילת היה פוליטרוּק (תועמלן) של מפא"י וכל מעייניו היו נתונים לספק עבודה לעולים החדשים בבאר שבע, וכך גם קולות לתנועה.

ראיתי חוקרים מחפשים כרטיסי אוטובוס זרוקים ברחובות כדי להגישם כאש"ל ומחניפים למנהלים כדי לקבל תקציבים וקידום. נשבעתי שאצלי זה יהיה אחרת.

הניסוי הראשון שערכתי היה, כצפוי, בדיקה יסודית בנושא תרומתו של הזבל הירוק לגידולים בנגב. כעבור שלוש שנים התוצאות היו חד-משמעיות: לא נמצא כל יתרון בזבל הירוק במחזור הגידולים בנגב.

הראש שלי היה מלא פרפרים ועשיתי את כל השגיאות האפשריות במחקר, הכל בגלל הרצון להיות עצמאי ובלתי תלוי. למשל, בפרסומים הראשונים צוין שמנהל המחלקה וחוקר אחר משופשף בכתיבת מאמרים השתתפו בניסויים אף על פי שהם כלל לא ראו אותם.

משכורתי היתה זעומה וכמו כולם נאלצתי לשקר באש"ל פיקטיבי, אבל אל מול האילוצים פיתחתי דרכי מפלט, מעקפים. גלשתי לתחומים חדשים (ביוכימיה, פיזיולוגיה) כדי להשיג תקציבי מחקר וקידום. גם הגיחות לשבתונים בחו"ל עזרו מאוד להרחיב ולהעמיק את הידע המחקרי ולהתביית על נושאים חשובים באמת. לכל אורך הדרך, התקציבים והקידום באו בעיקר ממחקרים באנזימולוגיה ובפיזיולוגיה. הם סבסדו למעשה את המחקרים על הבצורת וחקלאות מדברית, שהיו הנושא המועדף שלי, ירושה מהעבר החלוצי.

כמו בכל פעילות אנושית גם במחקר יש תקופות של גאות ושפל, כאשר השפל שולט בכיפה. אני זכיתי לכמה פסגות שהיו פיצוי נאות לכל הקשיים והמאבקים של היום-יום. הבזקי ההצלחה היו קצרי טווח אבל מילאו אותי באושר וסיפוק. אפשר לדמות אותם ללידת ילד, לחתונה, להצלחה במבחנים קשים ואולי להשלמה מוצלחת של יצירת אמנות אמיתית. אנסה לשרטט כמה פסגות כאלה בעבודה המחקרית שלי.

בראש ובראשונה המחקר שבו בדקתי את הסיבה לכך שגידול החיטה בחבל שאן בבורמה נכשל. הניתוק מהקהילה המדעית ותנאי המחקר הפרימיטיביים דחפו אותי למאמץ מחקרי ממוקד. השקעתי את כל היכולות שלי בנושא במשך תשעה חודשים של מחקר, לפעמים גם בלילות, עד שלבסוף התשובה כאילו צצה מעצמה. הגורם לכישלון היה גזע אלים של פטריית החילדון שהשמידה את כל זני החיטה שהובאו לבורמה מחו"ל. הפיתרון היה לגדל שם זני חיטה עמידים בפני הפטרייה שכבר הוכיחו עמידות למחלה ביונן שבסין הגובלת עם בורמה. אחרי שש שנים של ניסיונות כושלים לפתור את בעיית החיטה בבורמה תדמיתנו שוקמה.

ההצלחה בבורמה נתנה לי ביטחון רב וצללתי לדוקטורט שלי שעסק בהזדקנות של רקמות בעולם הצומח. בהיעדר ציוד ומעבדה בגילת ניהלתי את רוב המחקר ברחובות. עבדתי על איזוטופים, אנזימים וחומצות גרעין. לפלח כמוני מהנגב, המעבר הזה היה כמו מרכיבה על גמל לטיסה במטוס סילון. הידע העיוני שרכשתי בירושלים בביוכימיה סייע לי להתגבר על כל הקשיים, אבל בעיקר העצות והסיוע החברי של הסובבים אותי - סטודנטים, טכנאים וביוכימאית נהדרת, יונה שניר.

כשסיימתי את הדוקטורט נסעתי לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת פרדיו. נחשפתי שם לסביבת מחקר שלא הכרתי. עמדו לרשותי מכשור משוכלל, תקציב מחקר בלתי מוגבל וחופש פעולה מלא. עבדתי על פרויקט מחקר שנועד למצוא פיתרון להפיכת הסוכר לעמילן באחסון ובתעשייה. במשך שנתיים הכרתי את נפתולי היחסים בין האקדמיה לחברה המממנת את המחקר. אני לא התערבתי במשחק הזה, ועסקתי רק במחקר. התוצאה הסופית של המחקר היתה שני פטנטים וחמישה מאמרים מדעיים. טבילת האש שלי במחקר הבין-לאומי היתה מוצלחת למדי ושימשה בסיס להמשך המחקר בנושא בארץ ובחו"ל.

כעבור עשר שנים כשהייתי בשבתון באוניברסיטת דוויס בקליפורניה, המשכתי לחקור את נושא הפיכת הסוכר לעמילן בצמחים. חקרתי את האנזים סוכרוז פוספט סינטתזה והוספתי מידע חדש על אופן הפעילות של האנזים, המעכבים והזרזים.

הניסיון ליישום מעשי של הידע שנצבר על הפיכת הסוכר לעמילן בוצע במסגרת פרויקט מחקר שמומן על ידי קרן אמריקה-ישראל. הפעם המחקר עסק במניעה של יצירת סוכר בתהליך שימור פקעות של תפוחי אדמה בקירור. תוצאות המחקר: פיתוח שתי אלטרנטיבות: הראשונה, הסרת ה"עיניים" (הניצנים) של תפוחי האדמה על ידי טבילתם בתמיסה של חומרים טבעיים. פעולה זו אפשרה אחסון של הפקעות ללא קירור. האפשרות השנייה היתה תקופת אנוכסיה (חוסר חמצן) קצרה של הפקעות, המעכבת את הפיכת העמילן לסוכר בתנאי קירור. שתי השיטות לא נקלטו בתעשייה, וההעדפה היא להמשיך ולהשתמש באידוי גז רעיל המעכב התעוררות הניצנים בפקעות. שותפתי למחקר ד"ר ורדה כהן, אשפית בכתיבת מאמרים באנגלית, הפכה את הפרויקט למעיין שופע של מאמרים בעיתונות המקצועית.

להישגים בנושא המרכזי בקריירה המחקרית שלי -  חקלאות מדברית ופיתרונות אפשריים לבעיית הבצורת - היתה תרומה ניכרת בקריירה המדעית שלי. המניע לחקור בנושא היה ללא ספק העבר החלוצי שלי והכאב מאובדן היבולים בשנות הבצורת.

ב-1974 יזמתי שני ניסויים מורכבים וארוכי טווח באדמת לס ובאדמת חול-לס. הצוות הרב-תחומי כלל פיטופתולוגים (מומחים למחלות צמחים), נמטולוגים (מומחים לנמטודות המתקיפות את שורשי החיטה), סטטיסטיקאים, חוקרי קרקע, חוקרי עשבים ומטאורולוגים. המטרה היתה לבדוק אסטרטגיות לשיפור מקדם ניצול מי-הגשמים באזור מדברי מוכה בצורת. בניסויים בדקנו במשך למעלה משלושים שנה את ההשפעה הייחודית של גורם בודד על יבולי החיטה ואת קשרי הגומלין בין מגוון גורמים: אגרוטכניקות, משטר מים, עיבוד קרקע, משטר הזנה של חנקן וזרחן, חיטוי קרקע והדברת עשבים. התוצאות הניבו מידע חשוב על חקלאות מדברית, החשובות שבהן נכללות בסיפור בצורת.

האופוריה של ההצלחה לא מחקה את רגעי האכזבה והייאוש שליוו את הליך המחקר. התקלות העיקריות התגלו, כצפוי, ביחסי האנוש של הצוות. הנמטולוגים ביקשו את כל הקרדיט, על אף שתרומתם היתה שולית. הפיטופתולוגים טענו, ללא כל בסיס עובדתי, שמחלה מסוימת היא הגורם המכריע במערכת. חלק מהשותפים לא השקיעו כמעט דבר במאמץ המחקרי של הצוות, אבל באו בדרישות כספיות לא מוצדקות על התקציב. גם המנגנון הפקידותי של מכון וולקני הצטיין כהרגלו בהכנסת מקלות בין הגלגלים. זה התבטא במכרזים לרכישת ציוד, בהעסקת עובדים, בעיכוב תקציב ועוד. אף על פי כן הפרויקט הצליח, בזכות כמה צדיקים וישרי דרך שלא חסכו באנרגיות, מתוך אמונה שהפיתרון לבעיית הבצורת חשוב לנו ולעולם כולו.

תרומה נוספת לקידום החקלאות היתה פיתוח "שיטת גילת" לחיזוי זמינות של חנקן וזרחן בקרקע בשיטה ביולוגית. השיטה פועלת באופן מסחרי משנת 1979 וחסכה לחקלאים סכומים גדולים מאוד. באחרונה השיטה הורחבה לבדיקה כמותית של אילוח נמטודות הדגניים שתאפשר בעתיד לחקלאים לזרוע בשדות לא מאולחים (ללא נמטודות).

במבט לאחור ניתן לסכם ולומר שהעיסוק המדעי סוחף את החוקר למערבולת שיש בה כל המרכיבים של החשיבה והעשייה האנושית. אין די בידע מעמיק בנושא המחקר. ללא יצירתיות, דיוק, כושר התמדה ומעל הכל - יושרה, המחקר לא יצלח. אני מדגיש את היושרה בגלל הלחצים הכבדים של הסביבה על המחקר בימינו. הרדיפה אחר תקציבי מחקר, הבהלה לפרסום, רדיפת הממון והכבוד חשפו את החוקרים, לעיתים בעל כורחם, לחולשות אנושיות שקשה לעמוד בפניהן. למרבה המזל קיימות מערכות בקרה מדעיות שמצליחות לחסום ולסנן את שטף הפרסומים שהפכו בימינו למבול של ממש.

לרשימת הסיפורים

אחמד

 

לצורך ניסויי השדה בתחנת הניסיונות בגילת היינו זקוקים לפועלים רבים. בשנות החמישים והשישים הפועלים היו עולים חדשים מהמעברות ומיישובי הסביבה. אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו רוב הפועלים מהשטחים. מנהלי העבודה קיבלו הוראות ברורות ממני לכבד את העובדים ולהימנע מוויכוחים פוליטיים בזמן העבודה.

רוב הזמן עבדתי במעבדה ובמשרד, ומדי פעם, לפחות פעמיים בשבוע, אהבתי מאוד לסייר בחלקות ניסויי השדה שלי.

בוקר אחד גיליתי ליד ברזי ההשקיה נבטים של אבטיח.

"מי זרע כאן אבטיחים?" שאלתי.

כל הפועלים שהיו שם שתקו.

"אני זרעתי, אדוני הפרופסור". ענה לי לבסוף אחד מהם. הוא היה נמוך קומה. שיבה זרקה בשערותיו ותווי פנים יפים.

"למה?"

"הברזים דולפים וחשבתי חבל על המים".

"וחשבת אולי גם על זה שהאבטיח יכול לשמש פונדקאי למחלות ומזיקים שיעברו לצמחי הניסוי?"

הוא נבהל, ומיד רץ להביא טוריה כדי לעקור את הנבטים.

עצרתי אותו.

"שוּ אסמק?" שאלתי אותו, הפעם בערבית.

"אחמד, אדוני. אדוני, מבקש סליחה. לא חשבתי על מחלות".

מאוחר יותר שאלתי את מנהל העבודה על אחמד. הוא סיפר לי שאחמד אינו יודע קרוא וכתוב אבל הוא מהיר תפיסה וחרוץ.

הימים חלפו ואחמד הפך ליד ימינו של מנהל העבודה. אנשים סיפרו לי שהפיקחות שלו מנעה טעויות חמורות בביצוע הניסויים.

אחמד היה "אבו אל בנאת" ושתי הבנות שלו היו תמצית חייו. כל הזמן חקר ושאל את אנשי הצוות על המנהגים שלנו בחינוך הילדים. הוא השקיע את כספו הדל בשיעורים פרטיים באנגלית ובקניית ספרים ואביזרי לימוד לבנותיו.

פעם בשנה בגמר הקציר הצוות המקצועי ערך טיול ברחבי הארץ, מלווה בחפלה קולינרית. כאיש סיירת בעבר לקחתי אותם למקומות ייחודיים שמעטים מאזרחי ישראל זכו לבקר בהם. באחד הטיולים נשאר מקום פנוי באחד הרכבים וביקשתי לצרף את אחמד לטיול, כאות תודה על עבודתו המסורה. ידעתי שהוא מעולם לא ביקר בירושלים, בגליל ובכרמל.

מול שוויון הנפש והאדישות של הצוות שלי, שחיכה כנראה לסטייקים העסיסיים ולחפלה המשותפת, אחמד התנהג כמו ילד סקרן. בבית שערים הוא הלך אחרי ובבית גוברין זחל אחרי בכל מחילה ונקיק, במצפה הר חורשה בנגב עמד נפעם מול מראות מדבר סיני, בעין המערה שלשל חבל עם בקבוק כדי לשתות מהמים, הפלא במדבר.

בגמר הטיול הוא ניגש אלי ואמר שזו הפעם הראשונה בחייו שלא הרגיש מושפל ובזוי, וכי לא ישכח לי את החסד הזה לעולם.

וכך נמשכה לה שגרת החיים בתחנת הניסויים.

יום אחד בבוקר התברר שבלילה גנבו את כל החיטה שגדלה בתחנה לצורך הניסויים. באותה שנה היתה בצורת מוחלטת בנגב ורק בניסוי שלנו היה אפשר לראות חיטה. הגנבים השאירו עקבות טריים של גמלים בשטח ומיד נסענו בעקבותיהם והצלחנו לתפוס אותם. 

על הגמל הראשון רכבה בדואית. אחמד הבריך את הגמל והתחיל לשחרר את שקי החיטה. בעוד הוא עושה זאת, הבדואית קיללה אותנו ובכתה. ואז היא צעקה לפתע לאחמד: "אתם היהודים, אין לכם אלוהים!". אחמד נדהם וכעבור רגע ענה לה: "אנה ערבִּי מסלם, יא חרמיה, למין מה פיש אללה? (אני ערבי מוסלמי, יא גנבת, למי אין אלוהים?).

אנחנו איבדנו כמובן את כל נתוני הניסוי, ועמל של שנה ירד לטמיון.

צחוק הגורל היה שכעבור כשנה גילינו שלאחמד יש תיקים במשטרת ישראל ומצרים בגין עבירות גניבה. הדבר התברר כאשר ביקשנו אישור ביטחוני עבורו כדי שיוכל להישאר בלילות בתחנה, להשקיית לילה בניסויים.

כשפרצה האינתיפאדה הראשונה הפועלים הפסיקו לעבוד והקשר איתם נותק. הייתי אז בשנת שבתון בחו"ל. היחיד שהסתכן וטלפן למעבדה כדי לדרוש בשלומנו היה אחמד. הוא עבד אז בתחנת דלק בעזה וטלפן משם. הקשר איתו נמשך כשנה ואז פתאום נותק.

כעבור חודשים אחדים התקבל טלפון מאשתו שהודיעה שאחמד נפטר מהתקף לב. היא הודתה לנו על היחס והכבוד שנתנו לבעלה.

שתי הבנות של אחמד גמרו סמינר למורים בעזה ומלמדות בבתי ספר שם.

עד היום אני זוכר את אחמד, אללה ירחמו ( האל ירחם על נשמתו).

לרשימת הסיפורים

על סוסים ואנשים

 

אהבתי לסוסים התבטאה בשנים האחרונות כשהתחלתי לתת למכונית שלי שמות של סוסים. כשהיתה לי פיג'ו קראתי לה "רוזיננטה", הגלנט נקראה "ג'ממה", הקבליר הפכה להיות "פאגר" (השחר).

אהבת הסוסים שלי הגיעה אלי בתורשה. הראשון היה אבי. הוא מרד במורשת המשפחה הרבנית, התגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה ולחם בחיל הפרשים. חיל הפרשים נחשב אז לאליטה ושירתו בו רק בעלי ממון ומעמד שהיה להם סוס, ואת המדים והציוד היה עליהם לממן בעצמם. עד לפרוץ המלחמה לא גייסו יהודים לחיל, אולם בשל האבדות הרבות במלחמה התחילו לגיס לחיל גם יהודים. אבא השתתף בקרבות קשים במלחמת העולם הראשונה, וקיבל עיטור ודרגת סמל. בנס הוא נשאר בחיים. הוא המשיך לשרת במילואים ולכן היה זקוק לסוס. הוא קנה סוס שחור מגזע ערבי שהצטיין ביופיו, אל פ'אגר (השחר). הסייס, איוון שמו, היה מלח רוסי שערק מאוניית קרב בזמן המהפכה והתגלגל בין הליפובנים (שבט רוסי נרדף). רווק, שתיין כבד שהקדיש את חייו לסוס ולוודקה וביתו היה עם סוסו באורווה. אבא קנה כרכרה דו-גלגלית, "באריצקה", שהנסיעה בה דמתה לרחיפה באוויר בגלל הקפיצים והגלגלים המשוכללים. בכל בוקר התייצב איוון לפני הבית, לידו הסוס והכרכרה מבריקים בניקיונם. הכרכרה הייתי הטקסי של אבי, ובהפסקות איוון היה נרדם, אוגר כוחות למפגש עם הוודקה, אהובת לבו.

בין הסוס לאחי נוצר קשר מיוחד. אחי נהג תמיד להביא לו קוביות סוכר וגזרים, ליטף אותו וטיפל בו באהבה. באחד הימים פנה מפקד האזור לאבא וביקש שישאיל לו את הסוס למצעד יום העצמאות. אבא הסכים והקצין, בדרגת אלוף משנה, רכב עם הסוס בראש המצעד. לפתע הסוס ראה פתאום בקהל את אחי ואת אבי, עזב את המצעד והתקדם לקראתם. כל מאמציו של הקצין להשתלט עליו עלו בתוהו. אבא הבין מיד מה קרה, הוא תפס את אחי ושניהם יצאו מטווח הראייה של הסוס, והסוס חזר למצעד.

באחד הימים, במהלך נסיעה רגילה, הסוס נבהל מצפירת משאית, השתולל וריסק את הכרכרה לרסיסים. אבא ואיוון נחבלו קשה ושברו עצמות. הסוס איבד דם ומת. נשאר ממנו רק הסיפור ושמו, אל פ'אגר.

המפגש שלי עם סוסים התרחש בגבעת השלושה. לשומר השדות היה סוס שחור גזעי ולחברי הקיבוץ אסור היה לרכוב עליו. בועז ויכין היו שני סוסי עבודה בלגיים יפהפיים שהיו רתומים לעגלת המספוא של הרפת. וָלודיה העגלון נהג לשבת על מושב העגלה כמלך בגדוד. בכל יום היינו מעמיסים את העגלה בכמה טונות של תלתן קצור בחרמש, כאשר ולודיה בונה את הערמה בצורת קובייה מדויקת ומוביל את העגלה העמוסה מ"נזלה" דרך פתח תקווה לגבעת השלושה.

ולודיה הבחין בחיבה הרבה שלי לסוסים ויום אחד הוא אמר לי שאני יכול לקחת את העגלה הריקה לנזלה ולהביא שק של דשן. נדהמתי, אבל התאוששתי במהירות וקפצתי למושב העגלון. הסוסים הרגישו מיד שמי שמחזיק במושכות הוא טירון ופתחו בדהרה מטורפת. כל המאמצים לבלום אותם עלו בתוהו. משכתי את המושכות, צעקתי, התחננתי, בכיתי, אך דבר לא עזר. ידעתי שהאסון יתרחש במעבר הצר שבכניסה למתחם החצר, שם המרחק מהעמודים של השער לדופן העגלה הוא כ-20 ס"מ בלבד, והמשמעות היא התרסקות. הסוסים התחממו והזיעו והאיצו את דהירתם לקראת השער. לא יכולתי לעשות כלום. עצמתי את העיניים ומלמלתי תפילת "שמע ישראל". ואז העגלה נעצרה. פתחתי את עיני וראיתי שהיא נעצרה ממש לפני מחסן הדשנים. הייתי מותש לחלוטין, שטוף זיעה ומוכה הלם. ירדתי מהעגלה ובצעדים כושלים התקרבתי לסוסים. הנחתי את ידי על ראשם ובכיתי.

במלחמת השחרור הגיעה למשלט שלנו סוסה. היא ברחה מכיוון תל אל-ג'מה וכמעט עלתה על שדה מוקשים שהקיף את המשלט. היא היתה יפהפייה, צבעה לבן-אפור. קראנו לה ג'ממה.

בתום המלחמה ג'ממה היתה הסוסה של שומר השדות. הקמנו אוהל קטן בשטח שבו היה עתיד לקום היישוב בארי. האוהל שימש מגורים לשני שומרים וג'ממה שימשה לסיורים שלהם ביום ובלילה. ידעתי שאוכל לרכוב עליה אם אהיה שומר והחלטתי להתנדב לשמירת השדות.

כל יום היה חג עבורי. הנגב פרח בשלל צבעים בעקבות גשמי הברכה, השטח היה עצום - כשלושים אלף דונם מכביש עזה-באר שבע עד נחל הבשור. דהרתי על ג'ממה כמו מטורף סרקתי כל תל, כל ואדי, גיליתי עשרות בורות מים ומָמגורות תבואה עתיקים. הייתי בשיכרון חושים. לא חשבתי על סכנת המוקשים ועל מסתננים שהסתובבו חופשי בשטח. הרובה הקנדי היה תמיד מוכן לשליפה, אבל הבעיה היתה מי יורה ראשון.

באחד הסיורים היה עלי להביא אספקה לאוהל ממשלט נחביר. כשלושה קילומטרים הפרידו בין האוהל למשלט נחביר. התקדמתי בניחותה רכוב על ג'ממה בשדה הפתוח שהיה מכוסה במרבד פרחים וצמחים.

פתאום הסוסה נתקלה במשהו. היא צנחה לארץ ואני עפתי מעל ראשה ונחתי על הבטן. קמתי המום והרגשתי שאני נשטף בנוזל. זה היה דם. ג'ממה פרפרה על האדמה וזרם דם אדיר פרץ מראשה. הורדתי את החולצה וניסיתי בכל כוחי לעצור את הדימום. הדם והדמעות סימאו את עיני. צעקתי לעזרה אבל המשלט היה רחוק והמדבר אדיש. כל ניסיונותי עלו בתוהו. ג'ממה החזירה את נשמתה לבורא, ואני בתוך שלולית של דם בכיתי כמו תינוק.

חזרתי למשלט, סוחב אחרי את הרובה הקנדי שלי בגרירה על האדמה. התצפיתן שלח מיד את החובש עם אלונקה ותגבורת. קיבלתי זריקה וישנתי כעשר שעות רצופות. חברי במשלט קברו את ג'ממה ליד מקום נפילתה והקימו סביב המקום גלעד מאבנים.

אחרי המקרה הזה השתדלתי להתרחק מסוסים, עד בית גוברין. בתוקף תפקידי כמרכז משק בקיבוץ, קיבלתי את הסוס היחיד שהיה שם. זה היה סייח צעיר שאמו נגנבה באחד הלילות, למרות השמירה הקפדנית שהיתה אז בקיבוץ. אמו היתה סוסה של קצין משטרת צפת, סוסה אנגלית טיפוסית, גבוהה וצבעה חום. הסייח ירש מאמו רק את הצבע החום, אך בשאר התכונות היה שונה לחלוטין. נמוך, מרדן וחסר חן. הוא גדל פרא ולא אולף לרכיבה ולכן השתולל ולא נשמע לפקודות.

עבדתי קשה עד שהצלחתי להשתלט עליו. בכל פעם שישבתי עליו הוא פנה ימינה או שמאלה באופן פתאומי בניסיון להעיף אותי מעליו, אבל הייתי דרוך מאוד והצלחתי לאחוז חזק באוכף. לבסוף הוא קיבל את מרותי והפכנו לידידים טובים, אם כי השתדלתי לשמור על מרחק מסוים בינינו, לקח ממאורעות העבר.

נתתי לו את השם "פיץ" מ"פיצפון" שתאם את קומתו. הייתי רוכב עליו שעות בגבעות בית גוברין, במערות ובייחוד במטעים נטושים, בחיפוש אחרי תאנים ומשמשים, כי היינו קצת רעבים בקיבוץ. כעבור שנה עזבתי את הקיבוץ כדי ללמוד ונפרדתי מפיץ. 

חשבתי שהרומן שלי עם סוסים הסתיים לתמיד, אבל בחיים יש הפתעות. זה קרה באחד השבתונים, באוניברסיטת דֶוויס בקליפורניה. יום אחד נתקלתי במודעה בעיתון המקומי, שמזמינה את חברי הסגל לעבור קורס רכיבה על סוסים. התברר שהאוניברסיטה מחזיקה באליפות הפולו בארצות הברית, ושיש לה אורוות סוסים חלומית. הקבוצה שלנו כללה שבעה מִתלמדים. השיעורים הראשונים היו כצפוי מעצבנים, והתרכזו בניקוי של הסוס והרכבת האוכף והרסן. הסוסים היו ברובם "גמלאים", אדישים ומנומנמים.

לפני כל שיעור היינו צריכים לתפוס אותם כששוטטו בחורשה מגודרת. כמחצית השיעור התבזבזה ברדיפה מטופשת אחר הסוסים. המדריכים ישבו ליד הגדר והתגלגלו מצחוק מהניסיונות הכושלים שלנו לתפוס את הסוסים.

יום אחד קרה נס. הסוס שלי בא אלי והלך אחרי לסככת השיעורים. כשהמדריכים ראו שהדבר חוזר על עצמו כמה פעמים, הם נתנו לי את הכינוי "קוסם הסוסים".

הנס השני קרה בפעם הראשונה שיצאנו מהמתחם לרכיבה בשדה הפתוח. התקדמנו בטור לאורך ערוץ של נחל, באיטיות מרגיזה. הנוף היה מקסים. לפתע הסבלנות שלי פקעה. סימנתי לסוס שאני רוצה פעולה והוא התחיל לדהור כמו רוח. דהרתי בשדה, בגבעות, קפצתי מעל גדרות והשתוללתי כמו ברודאו. ידעתי שאין לי מה להפסיד. ממילא ידיחו אותי, לפחות איהנה כמו שצריך.

בתום ההשתוללות הזו הוזמנתי למנהל המתקן. להפתעתי הוא הציע לי להצטרף לקבוצת הפולו. בסופו של דבר לא הצטרפתי לקבוצה, אבל קיבלתי מהאוניברסיטה סוסה חלומית בשם "ליידי", לרכיבה חופשית ללא תשלום. קרעתי איתה את כל האזור והגעתי עם הליידי שלי עד סקרמנטו, בירת קליפורניה.

במסיבת הפרידה שלי מהמחלקה ניגש אלי פרופסור גרמני, השלומיאל ביותר מבין תלמידי קבוצת המתלמדים בפולו.

"תגיד לי", הוא אמר "מה הסוד שלך שגורם לכל הסוסים לנהור כך אחריך?"

חייכתי אליו. "אתה לא מכיר את הפתגם ששמן חזק יותר מברזל?"

כשראיתי שהוא עדיין לא מבין הסברתי לו למה התכוונתי: תמיד היו לי בכיס האחורי של המכנסיים גזרים אחדים, שנועדו לסוסים.

לרשימת הסיפורים

Recent Videos

980 views - 1 comment
922 views - 0 comments
579 views - 0 comments
818 views - 0 comments